מארי יחיא צאלח, הידוע בכינויו המהרי"ץ, נולד לאימו ולאביו מארי יוסף צאלח, בשנת תע"ד (1713) בעיר צנעא, שבתימן. מארי יחיא צאלח למד אצל סבו מארי צאלח ואצל זקני הדור מארי יחיא קרואני ומארי סעדיה קטיעי. לאחר שנפטר סבו, שימש את שני גדולי הדור מארי דוד משרקי ומארי יחיא הכהן עראקי.
לפרנסתו עסק במלאכת הצורפות, כמנהג חכמי תימן, שהתפרנסו מאומנותם כדי לא להטיל עצמם על הציבור. לאחר מכן עסק בכתיבת ספרי תורה ומגילות.
בשנת תק"ח (1748) מונה לראש אבות בתי הדין לקהילות היהודים בתימן, וסמכותו הוכרה בכל תימן ללא עוררין. מעט מאלפי תשובותיו בהלכה קובצו בספרו 'פעולת צדיק'. בספר זה ביסס וחיזק מנהג יהדות תימן.
מארי יחיא צאלח עמד גם בראש הישיבה בצנעא, שהועתקה אל בית הכנסת שלו. הוא העמיד תלמידים רבים ובראשם בנו מארי אברהם ותלמידו מארי יוסף אלקארה, שכיהן כראש אבות בתי הדין אחריו.
מארי יחיא צאלח עמד בפרץ כנגד הרוצים לשנות את נוסח התפילה התימני לנוסח השאמי, וחיבר את הסידור עם פירושיו 'עץ החיים'. בסידורו שמר על מנהגי יהודי תימן, אך שילב מנהגים יפים מיהדות ספרד, שנקלטו בתימן, ושלא היה בהם סתירה למנהגי תימן. בספרו 'חלק הדקדוק' עמד על דיוק מסורת המקרא, מתוך המסורת שהחזיק בידיו, ומספרי התיגאן העתיקים. מסורות אלו נשתמרו עד היום כמסורת מהרי"ץ.
בשנת תקכ"ב (1762) גזר המלך אלמהדי עבאס להרוס את בתי הכנסת בצנעא. גזירה זו זעזע את מארי יחיא צאלח, שחיבר ארבע קינות לחורבן בתי הכנסת. לאחר מות המלך, אלמנצור בנו התיר בניית בתי הכנסת מחדש, ומארי יחיא צאלח, הזדרז והוציא הוצאות מרובות לבניית בית הכנסת 'בית צאלח', וזכה לראותו בבניינו.
מארי יחיא צאלח זכה ונולדו לו שלושה בנים - אברהם, יהודה ויוסף. הוא נפטר ביום כ"ח בניסן תקס"ה (1805)
בין חיבוריו: 'פעולת צדיק' - שו"ת; 'זבח תודה' - על הלכות שחיטה; 'חלק הדקדוק' - על ענייני המסורה, מודפס בכתר תורה (תאג); 'עץ חיים' - פירוש לסידור התפילה התימני (תכלאל); 'מעיל קטן' - הלכות תפילת השחר, ציצית ותפילין, 'שערי קדושה' - שולחן ערוך יורה דעה, 'שערי טהרה' - נידה (בשפה הערבית); 'אורח לחיים' - פירוש לחמש מגילות.
"Slaves were we to Pharaoh in Egypt". Question – (It would have sufficed to) mention one of them, either Pharaoh or Egypt. This is meant to relate how great the miracle of the redemption was. When a person is enslaved to a single master, the latter might have compassion and release the slave, or do so when approaching death or after dying, which is when slaves can, as a rule, be released. However, when one is enslaved to many people it becomes difficult for them to all agree to release the slave, and leaves little hope of redemption. This was the situation of the People of Israel, who had little hope of redemption resulting from their dominator's choice
Etz Haim, Agadta DePascha, p. 7b, Rabbi Abraham Nadaf Press, Jerusalem, 1894
1805-1713