חכם חיים בן עטר, המכונה 'אור החיים' או 'אור החיים הקדוש', נולד בשנת תנ"ו (1696) בעיר סאלי שבמרוקו לאימו ולאביו חכם משה. הוא נקרא על שם סבו, אצלו למד את תורתו. בשנת תס"ה (1705) נאלצה המשפחה לברוח מסאלי למקנס. במקנס גרו בביתו חכם משה די אבילה, שם ספג מתורתו, וגם למד את מקצוע הצורפות.
בשנת תס"ז (1707) נשא את פאצוניה, אשתו הראשונה, שנהגה להתעטף בטלית ותפילין, והוא בן 11. כעבור שנה חזרה משפחתו לעיר סאלי, והוא נשאר והיה סמוך על שולחן חותנו רבי משה.
בשנת תפ"ה (1725), משמת חותנו, חזר לעיר סאלי. חכם חיים בן עטר המשיך לנודד בין ערי מרוקו, ובהגיעו לפאס מונה ע"י חכם שמואל אלבז כראש ישיבה. מאחר ולא זכה לילדים, נשא את אסתר בתו של ר' מאיר כפאס, בנוסף לאשתו הראשונה, ונולדו לו בנות.
בשנת תצ"ח (1738), ירד רעב גדול על מרוקו, וחכם חיים בן עטר, המשיך בנדודיו עד שהגיע לאלג'יר ומשם לליוורנו שבאיטליה. בליוורנו החל לארגן תנועת עלייה לארץ ישראל.
בשנת תק"א (1741), חכם חיים בן עטר עלה, יחד עם שלושים מתלמידיו, לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ דרך נמל עכו, והתיישבו שם. בזמן ישיבתו בגליל ערך חכם חיים בן עטר מסעות בין קברי צדיקים ושאר מקומות קדושים הנמצאים בגליל. סיפורי מסעותיו בגליל מתוארים בספרו 'ארץ החיים', המאגד גם תשובה לשאלה הלכתית עם איגרת ששלח לבני העיר פאס עוד בהיותו בסאלי.
בשנת תק"ב (1742), חכם חיים בן עטר ותלמידיו הגיעו לירושלים. שם הקים שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה ואחת לתורת הנסתר. עלייתו של חכם חיים בן עטר לארץ תרמה רבות לרווחת היישוב היהודי וחיזקה אותו. הוא עמד בקשר עם חכמים אחרים שהתגוררו בה, כמו חכם חיים אבולעפיה.
חכם חיים בן עטר כתב ספרים המקיפים עניינים שונים: ספרו 'חפץ ה'', הכולל חידושים על מסכתות הש"ס, נדפס עוד בסאלי, בשנת תצ"ב (1732). שניים מספריו, 'פרי תואר' על ה'שולחן ערוך' ו'אור החיים' - פירושו על חמשת חומשי תורה, נדפסו בליוורנו. חיבורו 'אור החיים', נתחבב במיוחד על אנשי החסידות, שהוסיפו לו את התואר 'קדוש'. ספר נוסף שלו הוא 'ראשון לציון', ובו פירושים על ספרי נביאים וכתובים.
חכם חיים בן עטר נפטר ט"ו תמוז תק"ג (1743), בגיל ארבעים ושבע, ונקבר על הר הזיתים.
"When you acquire a Hebrew slave" – Should you wish to acquire a slave, acquire a Hebrew slave first. Do not say, I will acquire a slave whom I will have work for me forever, and not acquire one whom I will have to release after six years – for the brand of slavery on Israel is transitionary, not permanent, the reason being that they are the servants of the Almighty – and he shall be released by you on the seventh year.
Or HaHaim, Exodus, Mishpatim Reading Portion, p. 17, in Eshkol Press Mikra'ot Gedolot, Jerusalem, 1876
1743-1696