A Short Tribute
מרת פרחה פלורה ששון נולדה לאמה עזיזה ששון, ולאביה יחזקאל אברהם גבאי, בשנת תר"כ (1859) בבומביי (כיום מומביי) שבהודו. משפחת ששון היתה משפחת סוחרים ואנשי עסקים שהגיעה מעירק להודו. המשפחה היתה עשירה מאד, וכינוייה היה 'משפחת רוטשילד של המזרח'.
מרת פרחה-פלורה ששון התחנכה על ידי מורים פרטיים, מרבני מהקהילה היהודית בבגדאד, ולמדה בבית ספר קתולי. עד גיל 17 קנתה שליטה במקורות יהודיים, ובשבע שפות.
בשנת תרל"ו (1876) נישאה לדודה, מר סלימן דוד ששון, שניהל את רבים מעסקי משפחת ששון, ונולדו להם שלושה ילדים: דוד סלימן, רחל ומזל-טוב. מזל-טוב סבלה מנכות ונפטרה צעירה.
בשנת תרנ"ד (1894) נפטר בעלה, והיא לקחה על עצמה את ניהול כל עסקי המשפחה.
בשנת תרנ"ו (1896), בזמן התפרצות מגפת הדבר בהודו, תמכה כלכלית במרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון נגד כולרה ונגד דבר, ובכך סייעה להציל רבים ממוות. בנוסף היתה פעילה בתנועת ההתנגדות לפורדה (וילון בפרסית) - חיוב נשים לכסות את כל גופן כולל הפנים ולעתים גם העיניים.
בשנת תרס"א (1901) עברה ללונדון, שם קיוותה להשיג טיפול רפואי עבור בתה, מזל-טוב. לכל מקום הקפידה לנסוע עם מניין גברים, כדי שתוכל להתפלל במניין, ועם שוחט, כדי שתוכל לאכול אוכל כשר.
בשנת תר"ע (1910) ביקרה בבגדאד יחד עם ילדיה דוד-סלימן ורחל. הביקור כלל מפגשים רשמיים עם הוואלי של בגדאד, עם חכם עזרא דנגור – רבה הראשי של בגדאד, ועם החכם יוסף חיים, הבן איש חי. בעת הביקור קראה בתורה בבית הכנסת, מתוך ספר תורה שהקדיש לבית הכנסת, אחד מראשי משפחת ששון.
בעקבות הצהרת בלפור, מרת פרחה-פלורה ששון תמכה ברעיון הקמת מדינה יהודית. היא תמכה וערבה לפליטים יהודיים שביקשו להגיע לאנגליה. בשנת תרפ"ה (1925) בקרה בירושלים יחד עם בנה, דוד סלימן.
מרת פרחה-פלורה ששון אתרה ואספה, בעזרת בתה רחל, שנשארה בהודו, כתבי-יד של חיבורים יהודיים מן המזרח. כיום אוסף ששון הוא אחד המקורות החשובים במחקר כתבי-יד הקשורים למקצועות היהדות. מרת פרחה-פלורה היתה בקיאה בכתבי היד היהודיים מן המזרח, במדרש ובמנהג ובהלכה הספרדית. היא ניהלה התכתבויות עם חכם יוסף חיים, הבן-איש-חי, ודנה אתו בנושאים הלכתיים ואחרים.
מרת פרחה-פלורה ששון נפטרה ביום יט' טבת תרצ"ו (1936), והיא קבורה בהר הזיתים.
מאמריה התפרסמו בכתב העת 'The Jewish Forum'.
A few quotes from the Rabbi on 'Love of Israel' in which she teaches that a woman is not like the surplus amounts of the Incense Offering, who might be honored as a chairperson once in seventy years
First, I offer my deep thanks to the Beit HaMidrash L'Darshanim committee for their great honor in electing me as Chairperson of the Annual Meeting. I have been told that since the founding of this institution, it has been unheard of that a woman be honored as Chairperson. This is perhaps because it says "I have found no woman among all these", or because you recite "Who hath not made me a woman" in your daily prayers. If so, I find it puzzling that you have honored me as Chairperson. Perhaps this is according to what it says in Tractate Kritot, page 6b, that "Once in sixty or seventy years the surplus would reach half the amount" (a reference to the Incense Offering). For, to your mind, men are the basis and principle of the human species, and woman are only the surplus, something extra and inessential. Just as the incense made of the surplus once in sixty or seventy years was legitimate, so you must have said: This Beit Midrash was founded seventy years ago, and was always chaired by men – they are the essence, and now, once in seventy years, the time has come to give the honor to a woman, one of the gender that is considered as surplus and not essential. I harbor no grudge toward you for the honor you have bestowed upon me, far from it; I rejoice that you have, once in seventy years, also honored a woman. Nevertheless, I will have you note that this fact is not a good sign… Hear me, o teachers and pupils, I hereby reveal to you that you have not entirely erred. I am for the LORD, I love the Torah with all my soul and labor at it, and I lead my children, as well, in the way of Torah.
Y. K. Herzog, Imrei Yoel, C, Sermon of the Great Rabbanit Madam Frecha Sassoon, p. 204-205, Express Printing, London, 1930
1936-1859