מקצת שבחו

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - שאם היה הכתוב אומר 'ותומכיה מאושרים' או 'ותומכה מאושר', הייתי יכול לפרש המקרא - גם אם כל אחד עסק לבדו בתורה.
אבל עכשיו שכתוב 'ותומכיה' בלשון רבים - אשר פירושו על שניים, שהיו טורחים לתרץ קושיות שיש באיזה עניין בתורה, ותומכים את העניין של התורה ההוא - בשניהם, אז ראוי לכל אחד לקבל שכר, ואשריו, ויקרא - 'מאושר'. אבל אם למד יחיד, אפילו שהיה מצוי לו חבר - אדרבא נענש. ובאמת אם לא נמצא לו חבר, ומוכרח לעסוק בתורה לבדו, גם זה - אשריו.

ובאמת זאת היא עיקר מצוות הצדקה, ועליה מקבל הנותן השכר - דווקא בזמן שנותן לעני בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו: שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת פיקדון, שאין העניות מן העברות ואין העשירות מן הזכיות, כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים.
אבל אם נותן לו בפנים זעופות ומראה שהכול שלו, וכבר זכה העשיר בשלו, שזכה לו מן השמים - שמצא חן בעיני ה', והעני להפך - שמן השמיים בכעס עליו, וכיוצא בדברים אלו.
מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפיקדון או הגזל אשר בידו.

'יעקב ועשיו חלקו העולמות משהיו במעי אימם' - והעניין צריך פירוש כי מי זיכה להם העולמות עד שיחלקו אותם, אבל העניין שעשיו תחילת יצירתו הייתה - על דעת להיות צדיק. מתעסק בהצלחות עולם הזה ויהיה מחזיק ביד יעקב ללמוד תורה - 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', ויהיו כמו יששכר וזבולון - שעשיו יזכה לעולם הבא על ידי יעקב, ויעקב יזכה גם לעולם הזה על ידי עשיו.

מדרך העולם, שכשהאב כועס על בן אחד מבניו, ורואה האב ששאר בניו - יש להם צער על אחיהם, וכן אמו או שאר קרוביו - יש להם צער על הבן, אזי האב עושה למענם.
ולכן זהו סימן שישראל יש להם דין בנים - אפילו להפושעים שבהם, שהרי אנו רואים ששאר הצדיקים, בין אותם שהם בחיים בין שכבר מתו - יש להם צער על פושעי ישראל, ומבקשים עליהם רחמים. אם כן זהו סימן שהם בנים - אחיהם.

'במה אדע כי אירשנה' - והעניין שעיקר הבטחת ארץ ישראל לא על חומריות הארץ - ליהנות בעולם הזה לבד מפירותיה ומאווירה, אלא שסגולתה - לקדש הדרים בה הצדיקים, ולהחזיק בקדושתם, וזהו מתנת הארץ שניתנה לאבות העולם. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' - שעל ידי הילוך בארץ קנה בחזקה קדושת הארץ.

עניין הקימה שאנו קמים מפני החכם, יש בו שני סוגים - מצד הכבוד ומצד המורא:
מצד הכבוד - שמראה עצמו, שהוא קם לשמשו 'בקום ועשה'. אם החכם רוצה באיזה תשמיש והוצרך לאיזה דבר, לכך קמים מפניו, לומר שאנו מזומנים לכבדו.
וגם יש בו מצד המורא - שמא החכם רצונו ליישב בכאן, בזה המקום ולדבר איזה דבר. ולכך אנו קמים מפני החכם לומר, שיש לנו מורא ליישב במקומו, שהוא מקומנו.

מרים הייתה קטנה בשנים, ולא זכתה ליראת ה', אלא מאמה יוכבד, שהייתה מלמדתה ומדריכתה ביראת שמיים, לזה יוכבד - שתיים היו לה: כהונה ומלכות ומרים - באחת: שהיא החכמה.