חכם מארי חיים חבשוש
חכם יהודה בירדוגו
חכם חנניה דרעי


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

החכם מארי חיים חבשוש, נולד לאמו ולאביו יחיא בשנת תקצ"ג (1833), בעיר צנעא, בירת תימן. 
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר צנעא. לפרנסתו עבד כחרש נחושת. 
בשנת תר"ל (1870) שימש מורה דרך למזרחן היהודי-צרפתי, פרופ' יוסף הלוי, במסעות המחקר שערך בכל ארץ תימן. בהמשך סייע בידי החוקר היהודי-אוסטרלי אדוארד גלזר בפענוח כתובות עתיקות. 
בשנת תרנ"ב (1892) החכם מארי יחיא קאפח פתח בית כנסת בביתו, וקבע סדרי לימוד, שגיבשו את תנועת 'דור דיעה' בתימן. החכם מארי חיים חבשוש, היה מראשוני התנועה, ולחם כנגד כתיבת קמעות.
בשנת תרנ"ג (1893) קיבץ את סיפור מסעותיו לספר 'חזיון תימן'. הספר יצא לאור בעברית במהדורה מדעית בעריכת המזרחן פרופ' שלמה דב גויטיין בשם 'מסעות חבשוש', במהדורה ראשונה בשנת תש"א (1941), ובמהדורה שנייה בשנת תשמ"ג (1983). חיבור נוסף של מארי חיים חבשוש הוא 'קורות ישראל בתימן' - כרוניקה של הקהילה היהודית במאות ה-17 וה-18. בפרט מתואר בפירוט גלות מוזע, אזור צחיח אליו גורשו יהודי תימן, בשנת ת"ם (1679). רק כשליש שרדו את תקופת הגלות, וכשני שליש נפטרו מרעב ומחלות. חיבורו של החכם מארי חיים חבשוש פורסם ע"י החכם מארי יוסף קאפח בכתב-העת 'ספונות' בשנת תשי"ח (1958). 
חכם חיים חבשוש נפטר בחודש טבת בשנת תרנ"ט (1899). השאיר אחריו שני בנים, יחיא וסעיד. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ט"ו בטבת.  

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להתיר סלסול שערות הנשים על פניהן, ואין היתר להחמיר.
יהודי אלמדיד, וכמו כן יהודי מלח, שוקדים על לימוד הספרים הנודעים להם, וכוח הזיכרון של מקצתם הוא גדול משל שאר יהודי תימן, כי אכן מצאנו ביניהם שיודעים לקרוא את סדר השבוע בעל פה בלי ספר, וגם בשאר ספרים הם יודעים בעל פה פרקים או שערים או קטעים שלמים מחוץ לתפילות, ולומדים אותם בינם לבין עצמם, כשהם בכפרי הגויים, בשעה שהם פנויים ממלאכתם. ...
לימוד יסודות התורה והלכותיה על דרך שלמדום אבותיהם, ואם תהיה להם קושיה בהלכה, או ייפלא מהם דבר, או תיפול מחלוקת ביניהם, ישלחו שאלות אל צנעא ויקבלו עליהם דעת חכמיה.
ובעת שהיינו שם, הגישו המחמירים שבהם, והם ההולכים אחרי ספרי הקבלה, את תלונותיהם לפני מארי יוסף, שידון ביניהם ובין אחיהם בעלי הפשט, בעניין סלסולי השערות שהנשים משלשלות מראשן על פניהן לנוי כדרך נשי הקבילים. המחמירים טענו שההתנאות בשיער איסור, ועוד שגלוי השיער חטא גדול, כפי שמתבאר מספר הזוהר הקדוש שהם אומרים עליו שהוא מזמן קדמונינו, והם מייחסים אותו לרבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, שהיה בתקופת המשנה.
ובעלי הפשט השיבו להם ואמרו: מנהג אבותינו תורה, ולא נשנה ממה שירשנו מקדמונינו. והייתה בעניין זה מחלוקת גדולה, עד שהגישו עצומותיהם אל נשיאי הקבילים, אדוני חסותם שישפטו ביניהם, והנשיאים כדרכם עם בני חסותם, לקחו את שני הצדדים אל צנעא, שישפטו ביניהם חכמי יהודי צנעא. והיה הפסק, שמאחר שאין זה דבר המסכן את יסודות הדת, אין איסור למי שסומך על מנהג אבותיו, ואין היתר למי שרוצה להחמיר על עצמו.
מסעות חבשוש, פרק ה', עמ' 65-67. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלו יגיע לארץ ישראל, וימות למחרת בואו, ניתנה בקשתו.
והוא תינה לפניי כי נפשו קצה בארץ הזאת, אם כי מלאכתו, מלאכת חרש ברזל, מפרנסת אותו בכבוד, ומבוקשו לעלות לארץ ישראל. שאלתיו: איך יוכל לחיות בארץ כנען, אחרי שהוא רגיל בחיי הארץ הנידחה מזרח תימן? ענני: אם יגיעני ה' לשם ואמות למחרת בואי, הרי ניתן לי מבוקשי.
מסעות חבשוש, פרק ז', עמ' 132. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד 'אני יוסף אחיכם', שחשדו יהודי אתיופיה שאינו יהודי.
לא חיסר מארי יוסף כלום ממידת התיירים, המספרים לבני מסיבתם על מה שראו ושמעו בעולם, למען יטו את ליבות החבורה אליהם. גם בלילה ההוא סיפר הרבה, ומכלל דבריו שהגיד לנו, היה כיצד נכנס אל ארץ חבש, וגילה את היהודים אשר בגלילות ההם. ומפליא ביותר מה שאמר, שאחינו אלה לא האמינו שהוא מזרע היהודים, מחמת לובן בשרו. כי מאחר שהם מרוחקים במושבותיהם משאר אחיהם, סבורים הם שכל היהודים שחורים, ומביאים ראיה לדבריהם מספר שיר השירים מן הכתוב: 'שחורה אני ונאוה'. אף מארי יוסף השיב להם מן התורה ואמר להם: 'אני יוסף אחיכם', ומלשון הפסוק: 'אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי'. אחר תשובה ניצחת זו, הודו לו והכירו בו. זה מה שאני זוכר מסיפוריו המפליאים של מארי התיר באותו לילה. שאר הלילה, שוחח על עניינים שונים. ואף החכם מארי יוסף אלערוסי אמר, שפעם אחת הגיע לצנעא נוכרי אחד מיהודי חבש.
מסעות חבשוש, פרק ד', עמ' 40-41. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שזקנו סיפר לו, שהיו עשירים גדולים ובעלי אדמות.
ועוד אמרו, שיש שם יהודי זקן וגילו מאה וארבעים שנה, שמו מארי סעיד אלבארדה, ועדיין לא נס כוחו. הלכתי לשם במצוות מארי יוסף, ומצאתי את האיש הזקן הזה כשהוא מלמד תינוקות - אבל באמת היה חסר חכמה, ובגיל הזה עדיין היה רוב זקנו שחור, ושיניו קבועות במקומן, וראייתו כתיקונה, אלא שכהו עיניו מעט, ותנועתן הייתה איטית, רק שמיעתו הייתה כבדה, וגופו לא היה רזה, וקומתו קרובה לקומת שאול המלך. אחרי שברכתיו כדרך אנשי מזרח תימן, כלומר בברכות ותשבחות ארוכות, ביקשתיו שיספר לי על הנפלאות ועל המאורעות הגדולים שראה במשך חייו הארוכים. אמר לי: אין אצלי כלום ממה שאתה מבקש, ומה הן נפלאות ומה זה מאורע גדול?! ...
אחרי כל זה, חזרתי לשאול את הזקן על סיפורי הקדמונים והקורות הרשומים בספריהם. השיב: אני אינני יודע כלום, אבל זקני סיפר לי, שמשפחתו היו גרים בעיר דרב אלחנשאת והיו עשירים גדולים, כי היו להם שדות רבים שהיו חורשים וזורעים אותם, וחיו חיי רווחה, כפי שאפשר ללמוד עוד עתה מדמות השדות הקדומים, שנעתקו עכשיו לרכוש הקבילים, חוץ ממה שהרוויחו במלאכותיהם, כי הם עשו כלי המחרשה מברזל, ותכשיטים מכסף ונחושת, ועבדו אצל אדוני חסותם הקבילים, בכל מלאכות עור ובנגרות, ובייחוד במלאכת הקדרות ... ורק מיעוטם עסקו במקח וממכר. ועל כבודם מעיד, שעל רוב קברותיהם יש מצבות כתובות.
מסעות חבשוש, פרק ה', עמ' 56-58, 61-62. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיהודי תימן הם יורשי הספרים, ואינם ערומים מן העברית.
כאשר ראה ושמע התייר גלאזר את הקטע הראשון של קורותינו, אני ומארי יוסף, ומקצת משאר העניינים בלשון העברית, תמה מאוד ואמר: מי זה הודיעך או לימדך צחות הלשון העברית עד שתדבר בה כל כך, ואתה תימני?! אמרתי לו: ברוך ה' אנחנו יורשי הספרים, ואף אנו עמלים בביאורם בעזרת הלשון הערבית, שאנו משתמשים בה בתימן, ואל תחשוב שאנו ערומים מן העברית, גם כי הצרות השחירו את ליבנו ועכרו את רוחנו, יש בנו סיפק לתרגם מלשון ללשון בלי מורה ... ואני ידעתי כי אבותינו הקדמונים היו צחי הדיבור בשתי הלשונות, והראיה לכך כינוײ שמותיהם בספריהם. והיום לשוננו היא היפך מה שהשתמשו בה הראשונים, ועוד, שהיא שונה מאוד בכל גליל מגלילות תימן.
מסעות חבשוש, פרק ד', עמ' 35-36. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).