מקצת שבחו
חכם אברהם חן נולד לאביו שמעון ולאמו אסתר בשנת תרע"א (1911) בירושלים העתיקה.
כשהיה צעיר לימים עזב יחד עם הוריו את העיר העתיקה ועבר להתיישב בשכונת 'נחלת שבעה'. את חינוכו קיבל בתלמוד תורה 'דורש ציון' ואחר כן בבית המדרש למורים ע"ש ליפשיץ שם הוכשר להוראה.
כל חייו עסק בהוראה, בבית הספר 'בית אהרן' חינך במשך 24 שנים, ניהל בתי ספר חדשים שהוקמו בבית שמש, וכן את בית ספר ישורון בקרית יובל בירושלים, בית ספר זה הפך בימיו להיות מבית ספר קטן לבית ספר גדול ומצליח. בזמן מלחמת השחרור בשנת תש"ח (1948) נרתם למשימות חינוך מיוחדות, שעלו מתוקף הזמן הקשה - זמן המלחמה ועל כך קיבל תעודת הוקרה מטעם הסתדרות המורים.
נתינה ואהבת החסד היו נר לרגליו של אברהם חן ולכן במשך השנים קיבל על עצמו ניהול של בית ספר מיוחד לנערים עובדים, בית ספר 'אליהו'. נערים אלו היו בני עולים שנאלצו לסייע למשפחתם בפרנסה, אברהם חן קיבצם, ונטע בהם הרגלי לימוד, תוך כדי שהם ממשיכים בשעות הנותרות להמשיך ולפרנס את בני משפחתם.
גם כשיצא לגמלאות לא פסק מלתת לאחרים הן במעשי חסד, בהתנדבות במוסד 'יד שרה' והן בשירותו בקודש כגבאי בית הכנסת 'בית חינוך עיוורים' בשכונת קריית משה בירושלים. בבית כנסת זה היה דורש בשבתות ובחגים, ופעל לשלב בין חניכי המוסד העיוורים לבין תושבי השכונה.
בשנת תשנ"ה (1995) הוציא את הספר 'אבני חן' שבו רעיונות על פי פרשיות השבוע.
אברהם חן נפטר ביום ג' תשרי תשס"ה (2005), צום גדליה, בהיותו בן 94 ומנוחתו כבוד בירושלים.
לבקשת בנו של אברהם חן, לא ציינו לפני שמו את התואר 'חכם' הראוי לו, שזו היתה בקשת החכם אף בחייו..
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהדאגה לחסר ישע היא עיקר גדול בדיני ישראל.
הדאגה הסוציאלית לגורלו חסר הישע היא עיקר גדול בדיני ישראל, היתום והאלמנה חלשים הם, וזקוקים לסעד ולמגן: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו'. - זוהי אזהרה שלא לנעול דלת בפני לווה אביון מחשש שמיטת כספים. 'העבט תעביטנו' - הלוואה די מחסורו.
בני חן, פרשת ראה, עמ' קמ"ו, ירושלים תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד מאברהם דין ערבות לאנושות כולה.
'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - ברגעים מכריעים אלה בתולדות העולם והאנושות, אנו שומעים את השיקול הא-לוהי לפני שהוא בא לעשות משפט ולחרוץ את דינם של גוי ואדם.
וכאן אנו מגיעים להבדל שבין שני אישים אלה, בין נח לבין אברהם. שניהם הועמדו במצב דומה, לשניהם הודיע ה' על גזר דינו. נח אינו ערב לאנושות, אין בו ממידת האחריות לעולם כולו. הוא אחד מאלה הניצולים אשר את נפשם הצילו והעולם יחרב. נח נשאר מכל בני דורו להישאר בחיים.
ואילו אצל אברהם הוא נבחר לייעוד, לתפקיד. הוא הולך כראשון את דרך ההיסטוריה כמבשר את מלכות ה'. ובזכות מה זכה אברהם בכך? 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
אבני חן, פרשת וירא, עמ' כ"ד-כ"ה, ירושלים תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שראיית הלב גרמה למשה לנטוש מעמדו להצטרף לנדכאים.
'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - אין התורה מספרת כיצד הגיע משה, שגדל בבית בת פרעה, לכלל החלטה, לנטוש את מעמדו הרם, ולהצטרף למחנה החלכאים והנדכאים.
פסוק אחד קצר בלבד מספר על המעבר הזה של ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: 'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - ראייה זו אינה ראייה רגילה, ראייה בעיניים, שהרי מי מצרי ולא ראה סבלם של עבדים כשהם נרדים בפרך?! - אלא ראייה זו היא ראיית הלב, ובלשון רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם.
אבני חן, פרשת שמות, עמ' נ"א, ירושלים תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לקרוא הפרשה הארוכה בתורה מיד לאחר חג השבועות.
פרשת 'נשוא' היא הארוכה ביותר בפרשיות התורה. בדרך כלל המנהג לקוראה לאחר חג השבועות חג מתן תורה. מספר הפסוקים שבפרשה זו, הוא מאה שבעים ושישה. מספר זה אנו מוצאים במזמור קי"ט שבתהילים, שהוא המזמור הגדול ביותר שבספר, והפרק היותר ארוך במקרא. מעניין הדבר שגם בתורה שבעל-פה, במסכת בבא-בתרא, שהיא הגדולה במסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים מאה שבעים ושישה דפים.
אמנם חז"ל אמרו שיש לחבב תמיד את התורה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. ברם, בסמוך לחג השבועות, יום מתן תורה, מן הדין לעסוק בפרשה הארוכה ביותר, פרשת נשא.
אבני חן, פרשת נשא, עמ' ק"ח, ירושלים תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהקדימה תורה חוק ומשפט למתן תורה, שקדמה דרך ארץ.
במרכזה של פרשת יתרו, עומדת פרשת מתן תורה - הפרשה הנשגבה ביותר בתורה. לפני מתן תורה, הקדימה התורה, והזכירה פרשה שלמה בסדרי חוק ומשפט, שהציע יתרו למשה: 'אתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת'. 'והקל מעליך ונשאו איתך' ואחרי זה נאמר: 'וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר'.
נשאלת השאלה: למה הקדימה התורה פרשה זו לפרשת מתן תורה? התשובה היא, כי בכך רוצה התורה לרמוז שדרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצוות, לא לעם פרוע שאין לו משטר וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן וממושמע, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים בצורה מסודרת.
אבני חן, פרשת יתרו, עמ' ס', ירושלים תשנ"ה (1995)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שתורה אחת היא בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
תורה אחת היא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כשם שישנה קדושה בהקרבת קרבנות, כך יש קדושה באהבת הרע כשם שיש לדאוג לעני, כך צריך להקפיד על שמירת השבת.
אבני חן, פרשת קדושים, עמ' צ"ה, ירושלים תשנ"ה (1995)