חכם רפאל אהרון בן שמעון
חכם יהודה קצין
חכם משה בלולו
חכם אריאל בן ציון יהודה לוי


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם רפאל אהרון בן שמעון נולד לאמו רחל ולאביו חכם דוד בן שמעון בעל ה'צוף דבש', בשנת תר"ח (1848), בעיר רבאט שבמרוקו. בשנת תרי"ד (1854), והוא בן שש, עלה עם משפחתו לארץ ישראל.
חכם רפאל אהרון בן שמעון שימש כמזכיר בית דינו של אביו, והיה לראש ישיבת 'מגן דוד' בירושלים. 
בשנת תר"ך (1860) נשא לאישה את אסתר, בת למשפחת בן-וואליד ממרוקו.
בשנת תרמ"ח (1888) נשלח חזרה למרוקו כשליח דרבנן מטעם ועד העדה המערבית בירושלים. בזמן שהותו בעיר פאס, ייסד חכם רפאל אהרון בן שמעון את אגודת 'דובב שפתי ישנים', במטרה לאסוף כתבי יד של חכמי מרוקו ולהוציאם לאור. 
בשנת תרנ"א (1891), עם חזרתו ממרוקו התמנה כרב הראשי (החכם באשי) של קהילת יהודי קהיר, תפקיד בו הוא כיהן שלושה עשורים (1891-1921). במהלך כהונתו זכה לאותות כבוד מהשלטון העות'מאני והמצרי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, פעל כנגד הסתה אנטי-יהודית בעיתון מצרי בשם "אלאקדם". חכם רפאל אהרון בן שמעון שלח מכתב לבעלת העיתון - הנסיכה אלכסנדרה, שהשיבה לחכם: "תודה שעוררתם אותנו על השגיאות והפשעים שיצאו מהעיתון [...] נגד האומה שאני מכבדת ומברכת." ופיטרה את עורך העיתון. 
בשנת תרפ"א (1921) עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והתיישב בתל אביב- יפו. הוא קיים בית כנסת בדירתו בתל אביב והרבנים הראשיים לת"א-יפו היו מתייעצים עמו בענייני השיפוט וההלכה. 
חכם רפאל אהרן בן שמעון נפטר בתל אביב בי' בחשוון תרפ"ט (24.10.1928) והובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים. כחודשיים לאחר מכן נפטרה אשתו ונטמנה לצידו.
חכם רפאל אהרן בן שמעון זכה לחבר ספרים יקרים, ולהדפיסם בחייו. בין חיבוריו: ספר 'נהר פקוד' - תוספות לספרו של אביו 'שער המפקד' - על מנהגי העיר ירושלים, ספר 'נהר מצרים' ב' חלקים - על מנהגי ודיני קהילת קודש מצרים על פי סדר השולחן ערוך, ספר 'סדר חליצה' - על חוקי החליצה, ספר 'טוב מצרים' - על חכמי מצרים וגאוניה מתקופת הרמב"ם ועד דורו, ספק 'ומצור דבש' - שאלות ותשבות, ספר 'לחם המערכת' ג' חלקים - דרושים, ספר 'בת נעות המרדות' - על דיני אישה המורדת.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלבשו תפילין במנחה בערב יום הכיפורים לזכות העם.
במצרים נהגו ללבוש תפילין במנחת ערב יום הכיפורים בבית הכנסת, ושאלתי מה טעם למנהג זה?
ואמרו - לסיבת כי יש מהמוני עם, אינם באים לבית הכנסת להתפלל, כי אם בימים נוראים. ולובשים טלית ותפילין - היום, כדי שלא יהיה ביום הדין בסוג 'קרקפתא דלא מנח תפילין'.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות תפילין, סעיף ג'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהזמינו גויים מערב שבת, לבוא ולנגן בשבת המילה.
במצרים נהגו להביא משוררי המוזיקה גויים לנגן בשבת המילה - שהיא שמחה של מצווה. וזה על ידי שיצוו להגויים מערב שבת, שיבואו וינגנו בשבת, ובזה - מותר מהדין. ואף על פי שכתב רבנו דוד בן זמרא ...'שבמצרים נהגו לאסור' - היינו אם יאמר לגוי בשבת עצמו לנגן, אבל במצווה לגוי מערב שבת - אין כאן איסור כמו שאמר רבנו דוד בן זמרא עצמו באותה תשובה, ואין למחות בידם. ואולם אם יש חשש שיערימו לשכור הגויים המנגנים ביום השבת עצמו, ראוי לעשות גדר גם בזה.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות שבת, סעיף ט'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד, שמנעו העם, מלעטוף ראשם בטלית, משום כבוד התורה.
בארצות המערב מנהגם הוא - שהמוני עם מתעטפים בטליתות קטנים שיש בהם שיעור, ומברכים עליו להתעטף, ואחר הברכה משלשלין אותו על כתפיהם ואינם מכסים בו ראשם. ורק התלמידי חכמים מתעטפים בטלית גדולה ומכסין בו הראש. והכלל הוא כאשר עינייך תחזינה בבית הכנסת איש מעוטף בטלית גדולה על ראשו - דע לך כי מרבנן הוא ...וזאת היתה תפארת חכמים וכבוד התורה בדורות שלפנינו - שאיש המוני העם לא יעיז פניו לכסות ראשו בבית הכנסת בטלית. ...
ושמעתי מפי עטרת ראשי מרן אבא, זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר שפעם אחת איש בעל הבית חשוב זחה דעתו עליו להתעטף בטלית תלמיד חכם בלי רשות, ובא לבית הכנסת מעוטף בטליתו. וכאשר בא לבית הכנסת, הרב המורה של העדה, וראה את האיש ההמוני ההוא מעוטף בטליתו, קם הרב ממקומו הקבוע לו בבית הכנסת, וישב בסדר האבלים רחמנא ליצלן. וכשאמרו לו הקהל - רבינו! על מה ישב לו במקום הזה, בר מינן? השיבם כי 'על זאת תאבל הארץ' ותפוג תורתם, שנתקיים בנו מה שנאמר 'ויתכסו שקים האדם והבהמה'. ובעל הבית ההוא הוכרח לשוב מדעתו.
שער המפקד, מנהגי ירושלים, הלכות ציצית, עמוד ג', סעיף ד'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמנהגי הדת בכל תפוצות הגולה אושרו ע"י גאוני דורם.
הדבר ברור בעייני כל חכם משכיל על דבר, כי הרגל המנהגים, שמקורם דתיי השוררים בקהילות ה׳ בכל תפוצות הגולה, היא הוראה החלטית, שבמקום ההוא, זאת לפנים ישבו שרים על כיסא ההוראה, רבותינו שרי התורה ומאשרי העם, רבני וגאוני דורם, והמה הניחו את צאן מרעיתם להתנהג בשמירת הדין ההוא על צד הרגלם בו, ולא מיחו בידם להטותם מני דרך, באשר ידעו כי גם בשמירת הדין ההוא על צד ההרגל אצלם, לא נטו קו משמירתו על פי החוק היסודי שבו.
וככה השתלשל שמירתו גם לזרעם אחריהם עד שהוקבע למנהג קבוע ומבטל הלכה של שמירתו במקומות אחרים באופן משונה מהרגלם.
אכן מעולם לא צמח שום מנהג דתיי, במקום שלא היתה בו הרבצת תורה. ומכל שכן וקל וחומר, שלא צמח שום מנהג, שמייסדו היה איש בור ועם הארץ. וזה ברור.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הקדמת המחבר. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה להעדיף 'סעודת פורים' אחר חצות היום כדי לשמח העניים.
בעניין זמן עשיית סעודת פורים - יש מקדימים ויש מאחרים ואין לדבר עת קבוע. האמנם רוב כל יראי ה' עושים סעודת פורים אחר חצות, סמוך לעת ערב, בעוד היום גדול, שאז תכלה רגל העניין המחזרים מלסבב עוד לקבץ צדקה, ואינם עושים סעודה בבוקר.
כי הלא נודע מה שכתב הרמב"ם ...וזה לשונו: 'מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניין ויתומים ואלמנות וגרים'. ואם כן, אם יעשה סעודתו בבוקר וישתכר וישן - הלא יאבד טובה הרבה. והעניים - זמן קיבוץ שלהם הוא עד אחר חצות מעט, מה שאין כן בעשיית סעודה אחר חצות.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות פורים, סעיף י"ג, דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)