חכם משה חי כהן יזדי אהרוני
חכם משה יוסף מרדכי מיוחס
חכם יצחק סויסה


subscribe
media
kiah.org.il

מקצת שבחו

חכם משה חי אהרוני נולד לאמו מרים ולאביו יצחק  בשנת תרנ"ו (1896) בעיר כרמאנשאה שבפרס, איראן. 
משפחתו עקרה מהעיר יזד, ובדרכה בנתיב העלייה לארץ ישראל, עברה להתגורר בעיר כרמאנשה, שקלטה משפחות יהודיות רבות, שהיו בדרכן לארץ ישראל. 
ראשית תורתו של חכם משה חי אהרוני במכתאב חאנה בכרמאנשה, ולאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים', שנוסד בכרמאנשה בשנת תרס"ד (1904). 
חכם משה חי אהרוני הוסמך לרבנות, והיה לאיש אמונו של המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית בכרמאנשה באותן שנים הרב הרופא חכים אגא ג'אן. 
חכם משה חי אהרוני נשא לאישה את מאהי חכימזאדה, בת למשפחת אנוסי משהאד, ושכנה לחצר המשותפת, בה גרו ב'מהלה' - הרובע היהודי בכרמאנשה. בעקבות מות אביו, לקחו חכם משה חי אהרוני ומאהי אשתו את ילדי המשפחה תחת חסותם.
חכם משה חי אהרוני התפרנס ממסחר סיטונאי, ולאחר מכן עסק בניהול חשבונות בבית מסחר גדול. הוא רכש השכלה רחבה, ושלט בשפות רבות ביניהן פרסית, ערבית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. הוא הרבה לקרוא בכתבים אקטואליים, והיה מנוי על ירחון התנועה הציונית - 'העולם', שגיליונותיו נשלחו אליו לכרמאנשה.
בשנת תרפ"ה (1925), לאחר ההפיכה הצבאית באיראן, ועלייתו למלוכה של רזא שאה פהלאווי, ניתן ליהודים מעמד של שוויון אזרחי, וענייני הפנים של הקהילה נמסרו לידי ועד הקהילה היהודית ורבניה. חכם משה חי אהרוני היה פעיל ב'אנג'ומאנה יהודיאן' - וועד הקהילה היהודית, וניהל את קופתו. במקביל עמד בראש הפעילות הדתית, ניהל את התפילות בבית הכנסת, ונהג לדרוש בו את דרשותיו ברבים.   
בשנת תרצ"ד (1934) יצא לאור בירושלים, חיבורו בעברית 'פרדס הדת' בתמיכת 'אליאנס: כל ישראל חברים', לאחר תקופה ארוכה שפעל לחיזוק לימודי הדת בבית הספר של אליאנס.
באותה שנה, בשנת תרצ"ד (1934), חכם משה חי אהרוני, יחד עם חברי ועד הקהילה, סייעו לפליטים יהודים מרוסיה שהגיעו חסרי כל  לכרמאנשה, דאגו להזנתם, וסיפקו להם מקומות לינה בבתיהם ובמוסדות ציבור.
בשנת תשי"ג (1953), לאחר שילדיו עלו לארץ במסגרת עליית הנוער, חכם משה חי אהרוני עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. מציאות החיים הקשה במדינת ישראל לא היטיבה עמו, והוא לא זכה לקבל בה עבודה לפרנסתו. חודשים ספורים לפני פטירתו מונה לחבר "בהתאחדות עולי איראן בישראל". 
בשנת תשע"ז הכירה הספריה הלאומית באוסף כתבי היד של חכם אהרוני כאוסף בעל ערך לאומי.
חכם משה חי אהרוני נפטר ביום י"ג תשרי תשי"ח (1957), ונטמן בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. 
חכם משה חי אהרוני חיבר את החיבור 'פרדס הדת' - הנהגות, הלכות ודרושים לשבתות ומועדי ישראל. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מעורר הלב לפעול למען עמו ולאמץ קשר האחדות בעולמו.
בשעת קריאת הקינות, כל ישראל בעל רגש יעורר את ליבו בעניין מצבו, ההווה והעבר. מי היה, ומי הוא כעת, ולמה נתאחרה גאולתו. וישים בדעתו כי מסיבת אי עשותו תשובה, ובפרט מעוון פירוד לבבות, ושנאת חינם, ועזבון התורה והדת, ככתוב בנביא: 'על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי'.
גם בעוון הגדול אשר היה ביכולתו לפעול למען התקדמות עמו, ולא שם לב בה כלל, ויאמין כי בעוד שעוונותיו בו, ולא ירחץ מהם, ישאר שקוע בטיט הגלות, ולא יגאל חס ושלום. לכן ישראל חייב ומצווה לאחוז ידיו בתורת האל ולחזק בה, ובהשתדלות גמורה יעמול בעד החינוך, שהיא קרן גאולתו, ובלבד שיאמץ גם את קשר האחדות בעולמו, ואז מן השמיים יעזרוהו וייוושע, אמן.
פרדס הדת, חלק ב', שבתות ומועדים. סעיף לח- מרגלים ותשעה באב, עמוד מ"ז, דפוס עניו, ירושלים תרצ"ד (1934)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כי הדור נהפך, ואין כל אב מקפיד ללמד את בנו.
אמנם הבן, בהיותו צעיר בימים, האב חייב ללמדו בראש ובראשון את תורת ישראל, לחנכו במנהגי יהדות, ולמלאת אזניו מחוקי דת א-לוהיו. בלי ספק כי עד סוף ימיו עדי זקנה לא יעזבנה, וקשורה בחייו תמיד, וההרגל נעשה לו טבע.
אבל לדאבוננו הגדול, נשכח מה שנקרא בכל יום פעמיים ושלוש: 'ושיננתם לבניך ודברת בם', 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. מה לעשות כי הדור נהפך, והיום אין כל אב מקפיד בזאת המצווה, כי רק איזה יחידים. ויום אחר יום הכאב הולך ומתרבה, ואסון נורא עתיד לו לעם, כי יפגשנו ויהדפנו, חס ושלום, אם לא יבואנו עזר.
וכדי להבין איזה תרופה למחלה הזאת הנוראה, באתי איזה פעמים, בשקלא וטריא, עם יחידי עמנו אשר בעירי בעניין זה. ובפעם האחרונה הצלחתי בעזרת איזה יחידים אוהבי העם ודתו, ובתוכם הישראלי הלאומי הנכבד, הדרת מעלה מ"ו אלי זילברשטיין, מנהל לבתי הספר האליאנס הישראלית, פה כרמאנשאה. וגם חברי ה'כומיתה סכולר', אשר קיבלו עליהם להשתדל בזה, ולעשות צעדים ותקנות בעד התלמידים, שלא יכשלו יותר מזה.
פרדס הדת, הקדמת המחבר, עמוד ז'. הוצאה פרטית בידי צאצאי המחבר. תרצ"ד (1934)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעיקר הגאולה היא יסוד הלאומיות וקיום רוח היהדות.
אם יטענו עלינו זרים לומר: מה לכם להתפאר ולשמוח עוד?! - יען גאולתכם לא היתה נצחית, והנכם היום עוד בגלות! יש לנו תשובה מספיקה ואמיתית להתנצל מטענתם בזה הלשון: הגאולה לא היתה רק לגאולת גופנו החומרי, כי אם לגאולת נפשנו הרוחנית.
יען בגלות מצרים לא היינו עם תורני, וכמעט היינו מתלמדים מדרכי ונימוסי מצרים, כמו שהיה וראינו אשר בערך רד"ו שנה כבשו ממנו הגוף והרוח. ואם באותו הזמן לא היינו נגאלים, שם הישראלי ורוח הלאומי שלנו היה נפסל ונפסד, ונתהוינו במצרים.
לכן עיקר הגאולה ויציאת מצרים היתה לייסד יסוד הלאומיות בקרבנו, ולקיום רוח היהדות שבנו. והיסוד הזה שנדבר עליו היא התורה, שנתנה לנו בסיני, ופדתה את רוחנו, שלא נתערב בעובדי אלילים אשר באיזה ארצות גלותנו עוד הפעם.
והראיה, כי בזה הגלות של אלפים שנה, עם היות כל הרדיפות והשחיטות שעברו עלינו כצאן לטבח יובל, והקרבנות שנעשו בנו עד אין מספר, ונמס גופנו עלי אדמות, בלתי כל דורש - למה כולם להבל טרחו? 'מים רבים' - של האויבים 'לא יכלו לכבות את' אש אהבתנו הנלהב בנוגע לתורתנו. ואמנם להיפך רוחנו, בכוח תורתנו נתחזק ביותר, ונשאר חי ובריא וקים במקומו בעזרה הפנימית.
פרדס הדת, חלק ב'- שבתות ומועדים, סעיף כ"ב- התנצלות מטענת זרים, עמוד מ"ז, דפוס עניו, ירושלים, תרצ"ד (1934)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שלא ירכיב רגליו זו על זו כדרך גאווה כמי שיושב בית קפה.
בשבתו בבית הכנסת לא ירכיב רגליו זו על גב זו כדרך גאווה, כמו שיושב בבית הקהוה. רק ישב ביראה והכנעה, כאילו הוא יושב לפני המלכות.
פרדס הדת, חלק א', סעיף לג'- בית הכנסת, עמוד כ"ו, דפוס עניו, ירושלים, תרצ"ד (1934)