מקצת שבחו

'אמר רבי יהושע בן לוי: חש בראשו - יעסוק בתורה שנאמר 'כי לוית חן לראשך', חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר 'וענקים לגרגרותיך', חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר 'רפאות תהי לשרך', חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר 'ושיקוי לעצמותיך', חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר 'ולכל בשרו מרפא'. - שחש ראשו של אדם או גרונו ואפילו כל גופו, חיוב מוטל עליו לעסוק בתורה. ואדרבה, עסק התורה היא רפואה לו. וכעת זה אומרו: 'אל תברח מדברי תורה' - כלומר שלא רק כשהאדם הוא בריא, שחיוב מוטל עליו לעסוק בתורה, כדי שיעורו יומם ולילה, אלא אפילו בעת שחש ראשך או גרונך ואפילו כל גופך, אפילו כך אל תברח מדברי תורה. ועל זה שאול שאל בעצה למה? - כלומר, שברור כשהאדם בריא מובן שחיוב מוטל עליו שלא יברח מדברי תורה, אך בעת שחש ראשו של אדם או כל גופו למה? - ולזה באה התשובה בעצם 'כי ממנו תוצאות חיים' - כלומר שאדרבה על ידי עסק התורה 'ממנו תוצאות חיים', והרפואה באה לו על ידי עסק התורה, וכמו שנאמר בגמרא. וזהו שסיים בדבריו ואמר: 'ללמדך שמדברי תורה יוצאים חיים' - כלומר שאפילו באופן הזה שחש כל גופו, יוצאים חיים לעולם, כי אדרבה בזה שהוא עוסק בתורה, רפואה וחיים באה לו ככל האמור.

'ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את אחיכם' - רמז אל העתיד שיבוא משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן, והוא שכבר ידוע מה שאמרו בביצה דף לב, כתוב: 'ונתן לך רחמים ורחמך' - כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם. וכתבו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם לפי שאברהם אבינו, עליו השלום, החזיק תמיד במידת החסד, וכן כתוב: 'חסד לאברהם', ואברהם הנחיל לבניו מדה זו, ככתוב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט', ולקיים מה שנאמר: 'תחת אבותיך יהיו בניך', שהם נמשכים אחר שורשו. ואם כן 'כל המרחם על הבריות' - דהיינו שמרחם על העניים ועושה צדקה וחסד עמהם, 'בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, עליו השלום, שנמשך אחר שורשו. עיין שם. ובפרק ראשון של בתרא, דף י עמוד א: 'תניא רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. יעויין שם. וכעת זהו שאמר: 'לכם רחמים לפני האיש' - כלומר, כשיש 'לכם רחמים' - שאתם עושים צדקה וחסד, 'לפני האיש' - דהיינו האיש העני, אזי 'ושלח', כלומר למלך המשיח, כי 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'.

'וימלאו את כליהם בר, ולהשיב את כספיהם איש אל שקו, ולתת להם' - כלומר שכשישראל עושים צדקה, זה עם זה, באחד משני אופנים הללו: דהיינו או ש'ימלאו את כליהם בר בארץ' - שהיא פת אפויה, על דרך 'יהי פיסת בר בארץ', שהיא פת אפויה וגלוסקאות, שאין בהם טורח לעניים כלל. או 'ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם' - ... דהיינו שאינו נותן הצדקה מידו ליד העני, שיודע למי נותנה וגם העני יודע ממי נוטלה, אלא נותן הצדקה על ידי הגבאי, שבאופן זה שייך לומר לשון השבה, שמה שלקח הגבאי מיד בעל הבית לתן לעני, הוא חוזר ומשיבו לעני, והיינו 'ולתת להם' - לעניים ... אז באופן כזה דווקא שעושה צדקה באחת משתי דרכים הללו כנזכר, מובטח הוא להיות לו צידה לדרך. דווקא 'צידה לדרך', וכלומר שבזכות צדקה כזו באחד משני אופנים האמורים דווקא, הוא שהיא לו מגן וצינה 'וגם צידה לדרך', שהקדוש ברוך הוא מצילו מנשיכת הנחש ושפיפון הנמצאים עלי דרך, וכמו שכתב 'יהי דן נחש עלי דר ושפיפון עלי אורח', שממיתים את האדם במיתה משונה, בין בהיותו הולך בדרך ובין בהיותו בבית. וכמו שאמרו בגמרא, ואיזוהי שמצלת ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. וגם כמעשה של בתו של רבי עקיבא, שאף שנתנה צדקה ליד אותו העני שקרא על השער, שהעני יודע ממי שנטלה ממנה והיא גם היא ידעה למי נתנה, מכל מקום כיוון שמה שנתנה לאותו עני שקרא על השער היה מהחלק שנתנו לה, שהיה מאכל מוכן ומזומן, הגן עליה להצילה מנשיכת הנחש שממית את האדם במיתה משונה.

מנהגם של ישראל, שנהגו מימות עולם ומשנים קדמוניות בעיר הלזו, להיות עושים מצווה זו של הלבשת ערומים, על ידי מעלת פקידי תלמוד תורה, ה' עליהם יחיו, שהם בכבודם ובעצמם מחזירים בכל יום לקח מעות לצורך מצווה זו, מאת כל איש כברכתו, והם מחלקים המעות, הראוי לכסף כסף, הראוי לבגד בגד, מינים ממינים שונים, לתינוקות של בית רבן, ולעניים ולאביונים, ולתלמידי חכמים הנצרכים, לפי ראות עיניהם. שלכאורה, ייפלא מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם לעשות מצווה זו על ידי מעלת פקידי תלמוד תורה, כי מן הראוי היה כי המתנדבים בעם, ה' ישמרם, הם עצמם ילכו ויתנו להם המעות או הבגד, איש מה שידבנו לבו, יד ליד, ולא על ידי הפקידים, ה' ישמרם. ...
ומעתה יש לנו לומר טעם לשבח למה שנהגו מימי עולם לתת צדקה זו של הלבשת ערומים ע"י מעלת פקידי תלמוד תורה ולא על ידי עצמם, כלומר שטעמו שכיוון שהצדקה המעולה היא דווקא על ידי גבאי צדקה שנותנה, ואינו יודע למי נותנה, ונוטלה ואינו יודע ממי נוטלה.

'ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות' - כבר ידוע ש'דבר' הוא כינוי לשמירת השבת, וכמו שכתוב במדרש רבה סדר בראשית: אין דבר אלא שמירת שבת, כמו שנאמר 'ממצוא חפצך ודבר דבר', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו אם עברתם על עשרת הדברות, שמרו שבת ואסלח לכם'. עד כאן. וכעת זהו מה שרמזתי, 'זה הדבר אשר ציווה ה'' - דהיינו שמירת שבת, על דרך 'ודבר דבר', כמו שאמרנו, הוא גרם וסיבה 'לעשות' - דהיינו: מעשה פרה.