מקצת שבחו

גבול גבלו הראשונים: האישה שווה לאיש ומספד הנשים כאנשים, שעושים מעמד ומושב ומספידים לאיש, וכל הדברים האלו בה. כמו שכתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק י"ב מהלכות אבל, וזה לשונו: 'כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כן עושין לנשים, ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום.' ...
והנה משינוי הלשון של בעל הטורים שכתב: 'נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להם', מה שלא כתב הרמב"ם רק: 'מספידין הנשים כאנשים', היה נראה לעניות דעתי, שכוונת הטור להשמיענו כאן - שעושים גם כן הספד בבית הכנסת לנשים כמו שעושים לאנשים, וכמו שעושים לתלמידי חכמים הספד בבית הכנסת, כן עושים לנשותיהן. ומה שכתב: 'כראוי להם' – היינו: לעניין הזכרת חסידותן, כמו שכתב לעיל מזה בהספד האנשים, שמזכירין שבחו ולא יפליג, שגורם רע לעצמו ולמת.
ולכן כתב כאן: 'כראוי להן' - כלומר כל אחת לפי שבחיה ולא יותר. וזה נראה שהיתה כוונת בעל 'המפה', שכתב עליו: 'ונספדות בין האנשים והחכמים. שלא נטעה כראוי להן שאמר כאן, היינו: המקום הראוי להן, אלא לשיעור ההספד שיספידוה בין האנשים והחכמים, שיהא ההספד כראוי, לא פחות ולא יותר'.

אמרו רבותינו בגמרא: 'אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, ובהן יכנס.
הדובר אמת בלבבו - נקרא ירא שמיים. וזה מפתח גדול לקיום המצוות ולשמור עצמו מן העבירות, שאם יחשוב לעשות מצוות - יקיימן, ואם יחשוב לעשות עבירה - יברח ממנה, שלא לכסות הדבר מבני אדם. ואם ישאלו היכן אתה הולך, כיוון שהוא דובר אמת בלבבו - מוכרח לגלות הדבר, ובכך ינצל מן העבירה.
שעל כן קראו רבותינו כאן בגמרא שלפנינו לירא שמיים - גבר הפוחד מן החטא. הנה יראת שמים היא משמרת לכל המדות הטובות, ומצטרפת לכל אחת ואחת.

'שאפילו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ'. - והנה הדבר קשה, שאם כן מה מקום יש לנו בארץ גלותינו בעת סליחתנו לזכור זכות אבותינו: 'הרחמן, זכור לנו רחמיך לפני אברהם', וכיוצא בזה.
והתורה אמרה: 'והבאתי אותם בארץ אויביהם', 'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.' - אם לא שנאמר, שלא אמרו זיכרונם לברכם, שאין זכות אבות עומדת, אלא דווקא ליוצא מעצמו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ובשביל העוון, שיצא מעצמו, אינה עומדת לו זכות אבות, אבל מי שנגלה ממנו או שלא נולד בה - זכות אבות מסייעתם.

במה שמכבד האדם לתלמיד חכם - מגדל כבוד התורה, שאפילו לתיק שלה מכבד. ועל דבר זה במסכת מכות קראם: טיפשים, על שהם קמים מלפני ספר תורה - לכבד התורה, ואין מבינים שיותר כבוד הוא לתורה, שיקומו גם כן לפני התלמיד חכם. ... ולמד איך התלמיד חכם הוא גוף ולבוש לתורה - כמו שהגוף לבוש לנשמה, שאילו בספר תורה כתוב: 'ארבעים יכנו' ובאו רבותינו פיחתו אחת. שכמו שהגוף מוליך לנשמה בכל מקום שהוא, כך רבותינו מוסיפין וגורעין בדרשותיהם מה שכתוב בספר תורה.

רבותינו אמרו: 'אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו'. ועל כן ציווה רב לרב שמואל בר שילת: 'חמם לי בהספדי, ששם אני עומד'. וההספד שעושים על הצדיקים והתורה שאומרים עליו, גורמים להעלות נשמות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסן לגן עדן.