מקצת שבחו

כמה כללים טובים שהורונו אבותינו ורבותינו, נאספו רובם אל עמם,: 'מוטב שיהיו שוגגין', 'לאו כולי עלמא דינא גמירי', 'כל ישראל בחזקת כשרים הם', 'אי אפשר להוכיח לסוף ישראל להיות חסידים'. וכאלה רבים כדי שלא יצאו לתרבות רעה, ויבוא יומו, וגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. ...
כוח חכמי ישראל הבקיאים בדרכי ההוראה וכל מקראה, יודעים מלאכי השרת הדרך הנחמדת, ולהנהיג את העם בסבלנות וביראת ה'. ובאופנים של כסהו בלילה כדי לזכות את ישראל.

ידעו נאמנה רבני ישראל, כי אין הדבר רחוק בשום אופן - כי באמת, בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות: כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים, אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם, העבודה, עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח.

הלא אם אתם מבקשים אהבה ואחדות בין האומה הישראלית יותר ויותר, היה לכם לתקן שכל ישראל אנשים ונשים יגדלו בניהם בבקיאות לשון עמם - הוא לשון הקודש.
שכבר נודע שעיקר האחווה המדינית תלויה בשלושה דברים: אכילה ושתיה, חיתון זה עם זה, אשר ישמעו איש שפת רעהו. והרי שתיים הראשונות הנה באו. והשלישית? - צרת הלשון מרקדת בינינו.
שהן בעוון בלע ה' פלג לשוננו. ומי בכל עמי הארצות אשר אבדו לשונם כמונו בעונות. אבל אם הייתם משתדלים במקום זה לפתוח בתי למוד לשון הקודש ולשון כלדי (ארמית, לידע הספרות הרבנית) שהוא מוכרח, כמה היינו מרוויחים אמונה ואהבה אמת ושלום.

תלמיד חכם שמילא כרסו בתורה עד גיל עשרים וחמש, יש לו לעמוד בהיכלי החכמות הטבעיות. ידע זה יסייע לו גם במדעי היהדות. אני שמהר הקודש ירושלים חוצבתי, וגדלוני אבותי ורבותי הקדושים על התורה ועל העבודה ועל החכמה התלמודית, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהיטפל באיזה ידיעות ופרפראות לחכמה, בשעה שלא יום ולא לילה. ובפרט מיום שדרכתי אלו המדינות, נטיתי בכל לבי לירד חדרי בטני העניינים האירופים, בכל כחי, עד מקום שיכולתי מגעת.

כמו שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו' - והיא התפילה בהכנעה ובקול נעים, גילה ורעדה יותן לה הוד והדר בבית א-להינו. ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפילתם של אומות העולם הוא קול ההכנעה, הנכנס ללב לפי משקל המוסיקה, ולפי מה שהורגל בו, זה לאו הכי לא יכוון לבב השומעים ולא יתיישב דעתם בתפילתם? היאומן כי יסופר?! - כי בשביל שוטים שקלקלו, וקבעום בבית תפילתם ניאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב, כי הוא אחד מחמש חושים שהגוף נהנה מהם?! – ומה שונה מחוש הטעם וחוש הריח?!

דבר שאתה שואלני מחלוקת קדומה היא. ורבו האוסרין על המתירין, אך אמנם כיוון שהדבר שאנו דנין עליו לא בא מפורש בתלמוד שלנו - לא לאסור ולא להתיר. ...
אם הדבר הזה הוא לך ידידי צער גדול בשעת הדחק מפורסם כי לא תוכל שאתו. ...
הרי הודעתיך דעת המתירין ואם מעט המה ואתה תבחר - ולא אני, ולא תסמוך דעתי כלל כי בדברים הללו אין כוחנו להכריע לפי משקל דרכי ההוראה אשר הורונו אבותינו. כה יהיה תשובתנו אל הנכבד השואל, ואנו יוצאים ידי חובת שמים וידי חובת בריות.