מקצת שבחו

'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. - ושמא תאמר: מה לי ולהם, הנה אוכל לבדי לעשות המצווה ההיא, על זה סיים: 'ואל תאמין' וכדומה - כי כשאדם עושה המצווה לבדו, יכול להיות, שיתגבר עליו יצרו לבטלו מלעשותה, לא כך, אם יצטרף עם הציבור, שזכות הרבים עדיף, ולא יכול להם יצר הרע לבטלם.
וסיים: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שלתחת שיש לך סיבה לפרוש מהציבור, היות ויודע שיש בהם אנשים לא טובים, על זה אמר: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שאולי טועה אתה בדמיונך.

'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.' - לפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שיש לו לאדם להשתתף במצווה של רבים, אם בתפילה - להתפלל בציבור, כי 'הן אל כביר לא ימאס' - ואפילו נמצא בהם חוטאים, חס ושלום. לא כן היחיד, שמחפשים אחריו ואחרי מעשיו.
וכמו משה רבנו, 'פנה אל תפילת הערער' - דהיינו: היחיד, לבדוק אחריה, ''ולא בזה את תפילתם' - של רבים. וכן בלימוד תורה של רבים - יש בו מעלה יתרה, וכבר כתב הפלא יועץ, זכרו לברכה: 'טוב ללמוד עם רבים, לימוד שיהיה גם שירות ותשבחות' - זאת אומרת: תהילים, 'מללמוד יחיד נגעים ואהלות', וכן בכל מצוות שמתעלים יותר, כשנעשים 'ברוב עם הדרת מלך'.

'איזהו עשיר'? - אשר נחשב למעלה, זה: 'השמח בחלקו'. רצה לומר: שאינו מחשיב את עצמו, שהוא ראוי לעשירות, ולא ירום לבבו מאחיו העניים. כי אם, הוא חושב, שחננו ה' בתורת חנינה, ושמח בחלקו. ועוד מפרש - אמר: 'חלקו' - כי האיש אשר לא יחשוב העושר למעלה, ויסתפק רק בכל צרכיו, והשאר יראה לגנוז אוצרות למעלה - לחלקם לצדקה, ולא יעזוב לאחרים חילו, כמאמר מונבז המלך: 'אני גנזתי לעצמי' - אשר אך זה חלקו לעצמו, ובזה ישמח בעושרו.

'רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו'. - כתב המדר"ש, זכרו לברכה: כי להיות אמו צדקת ואשה יראת ה', היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה. כי האישה, היא דומה לקרקע, כעניין אסתר, קרקע עולם. ולפי הקרקע, כן יוצא הזרע הנזרע בה, כי יש קרקע מצמיח חטים יפות, ויש מצמיח רעות. לכן, הזהיר שישתדל האדם להתחבר עם אישה טובה. וזה שאמר חבר טוב, כי האישה קרויה חבר. ובזה יצא הזרע ממנה, ראוי והגון, עד כאן דבריו.
ולפי דעתי, אפשר לומר: 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו'. - בא בכפילא: 'גיל יגיל' - לומר כי אבי צדיק יש לו שתי גילות: האחת - מצד זה שזכה לבן צדיק; השנייה - שבזה הוברר לו שאשתו צדקת ואשת חיל, שעליה אמר שלמה החכם, עליו השלום: 'אשת חיל מי ימצא'.
אך, 'ויולד חכם' - זאת אומרת: האישה, שילדה את החכם - תשמח בו. זאת אומרת: שיש לה רק גילה אחת - שזכתה לבן חכם אבל אין מזה הוכחה שבעלה צדיק, היות שעיקר ויסוד הולד תלוי רק באישה.

פעם אחת הובא לפני בית דין של מעלה שני בני אדם: אחד צדיק ואחד רשע. ויקראו את הצדיק למשפט בראשונה, והרשע עומד מרחוק ושומע השאלות ששואלים אותו: אם למד וקיים. ושיני הרשע משקשקים בקרבו, ביודעו כי גם ממנו ישאלו השאלות האלה, ובשומעו כי יצא זכאי בדינו, ויעשו עמו חשבון כמה למד תורה וכמה קיים מצוות, וגם כן כמה אכל וכמה שתה וכו׳ - כדי לתת לו שכרו על הכל אז שקט, ונח הרשע מסערתו, ויחשוב בלבו כי לא איבד נצחו גם הוא, ויבט על גוף הצדיק איך הוא דל ורזה, ועל גופו הדשן והשמן ועל כריסו העבה, ויאמר אל לבו: אחרי כי משלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, אין רע כי הן אמת שלא למד ולא קיים אבל לעומת זה, הלא אכל כפלים מהצדיק הזה.
ויהי כאשר עמד למשפט וישאלו גם ממנו השאלות האלה, וידום ויחרצו עליו עונש קשה ומר כרשעתו, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הגם במרומים אין צדק, הלא באזני שמעתי שמשלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, ומדוע אין עושים עמי חשבון, כמה אכלתי, וכמה שתיתי כל ימי חיי?! - שעולה כפלי כפלים ממה שאכל הצדיק.
ויהי כששמעו בית דין של מעלה את תלונתו, השיבו את רוחו בקרבו, ויורידו אותו ארצה. ויהי בלכתו וירא והנה איכר אחד מערב בתוך התבואה גם מעט עפר וזורע את שדהו תבואה עם העפר יחד, וישאלהו: מדוע הוא עושה ככה? - ויענהו האיכר: כי לולא העפר, שעירב עם התבואה לא היה יכול לזרוע כי הרוח יישא את התבואה, ורק העפר מכביד את התבואה.
וילך עוד כברת ארץ, וירא איכר אחר זורע את שדהו, רק עפר לבדו בלי תבואה. ויצחק ממנו צחוק גדול, ויאמר לו: הוי שוטה, התדמה כי עפר לבדו יעשה פרי תבואה?! - הן אמת כי דרוש גם העפר לזריעה אבל לא כולה עפר. ויהי כאשר כילה לדבר אל האיכר, פתאום העלוהו למרום, ויאמרו לו: הוי רשע איך תתן דופי במשפט א-לוה, הלא זה עתה חרצת את משפטיך. האם בעד אכילה ושתיה לבדה יתנו לך שכר?! - הן הצדיק הזה עשה משפט וצדקה ולמד תורה, ואי אפשר לחיות בלעדי אכילה ושתיה על כן מגיע לו שכר גם בעד צרכי הגוף.