מקצת שבחו

וזה כוונת הכתוב: 'בצאת ישראל ממצרים' - הוא בזכות 'בית יעקב' - שהם הנשים, שנקראו 'בית' כמו שכתוב: 'בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים' - וזהו בזכות הצדקה, שהיו עושים בית ישראל באותו הדור. ואם יקשה לבך, שמה זכות היה לנשים בזה?! - והלא מה שקנתה אישה - קנה בעלה, וכל מצווה שהיא עושה בממון - כולו לבעלה ואין לה שום זכות.
לזה רמז הכתוב: 'בית יעקב מעם לועז' - לסברת רבי עקיבא: שאם צמצמה עצמה, וקימצה מעיסתה - כולו הוא שלה, וזכות הוא לה, אשר עושה בהם מצוות צדקה.
וזהו שרמז: 'יעקב מעם לועז' - יעקב נוטריקון: קאמר עקיבא בן יוסף. אשר הוא 'מעם לועז' - שהוא בן גרים, שסבור לו שהעדפה על ידי הדחק היא לעצמה, ולזה מצוות הצדקה, אשר היא עושה בו, מצווה גדולה יחשב לה, ויכולה שתגן על ישראל לצאת ממצרים.

והנה עיקר חיזוק השלום בין איש לרעהו הוא ע"י מניעת הגאווה, כשאין איש משתרר על חברו, ומעביר מידותיו כמידת הלל שלימד את הגר. ונאמר במסכת קידושין: הייחוס של בבל - שתיקה, עיין שם. שכיוון שמצד הייחוס - שותק ומעביר על מידותיו, ודאי יהיה בשלום עם בני אדם.
ובזה פירש אר"ח, זיכרונו לברכה, הנזכר כוונת המדרש: 'בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהם: מה ראו אלו להתקשר יותר מכל האומות? - סתם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואמר: הביאו ספרי יוחסין שלכם כדרך שהביאו בני. ... והשיב הקדוש ברוך הוא שהיא מצד ייחוסם שהם מתייחסים, ואינם ערבים זה על זה, רק שותקים בטבע המיוחסים. וזה גורם שיש ביניהם אחדות ושלום, ובשביל כך זכו לקבל התורה, שיכולים לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י השלום.

כשנותנים צדקה על ידי זה מהפכים מידת הדין למידת הרחמים. ...
ובזה יובן כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה בילקוט וזה לשונו: 'טוב ה' לכל - יכול לכל?! תלמוד לומר: ורחמיו על כל מעשיו' עד כאן. והוא תמוה ...
שאין זה רק בזמן שבני הדור מרחמים על העניים, ונותנים להם צדקה, שאז מהפכים מידת הדין למידת הרחמים, וכיוון שמידת הרחמים בראש, מתחלת היא ליקח הדור ולהצילו.

'טוב ללכת אל בית אבל' - להתאבל ולספוד עליו, ולספר בשבחו ובמצוותיו לעורר עליו הרחמים, להיות לו עילוי גדול לנפש רוח ונשמה בעולם הבא כאמור
'באשר הוא סוף כל האדם' - וכבר ניכר אם זך וישר פועלו. ולזה 'טוב ללכת לבית האבל', שאם יתעצל ולא יספוד עליו ולספר בשבחו אז הוא מחויב להיות: 'והחי ייתן אל ליבו' - רצה לומר: בהיותו חי, מי ייתן אל ליבו ליקבר בחייו, מידה כנגד מידה.

כמה גדולה מעלת מלמדי תינוקות, שזהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ומלמדו לעולם הבא'. ...ואפשר זהו כוונת הכתוב במשלי: 'מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידיו ישיב לו'. - שהכתוב מדבר על המלמד תינוקות.
וזהו: 'מפרי פי איש' - רוצה לומר: הפירות שהוציא מן התורה - שהם התלמידים, והמלמדים לתורה שהם פירות: 'ישבע טוב' - שזוכה לכמה טובות שבע ושאנן. וזה מלבד 'גמול ידיו' - רוצה לומר: מלבד שכרו של התורה שלמד, שהיא 'גמול ידיו' - שישלם לו שכרו מושלם, עוד יש לו שכר טוב מפירותיו - מה שלימד לאחרים, וישבע טוב מפירותיו.

וזהו מה שדקדק התנא ואמר: 'משה זכה וזיכה את הרבים - זכות רבים תלוי בו'. כי לא היה חס וחלילה מכלל האומרים: 'אין לו אלא תורה' - אלא זיכה את הרבים, לזכותם בתורה, וטרח ויגע עמהם בלימודם לזכותם ולזה זכות הרבים תלוי בו. ... על פי מה שפרש רש"י על הפסוק: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: 'אשר תשים לפניהם' - כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם.