מקצת שבחו

'ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר' - בא הכתוב ללמדנו גדולת השלום, שמתחילה היו רבים - שיצדק לומר 'ויסעו', 'ויבואו' - שהיו במחלוקת. לא יצדק לומר עליהם, אלא 'ויחנו במדבר' - שהיו פרוצים במדבר בלי גדר, בלי סייג, ולא יועיל בם שום תיקון.
אבל כשתיווכו שלום ביניהם עד שנעשו כאיש אחד, נאמר עליהם 'ויחן שם ישראל'. אז נחשבים כנגד ההר, שההר הוא כמו חומה בצורה מוקעת סביבותם, והרי הם מבני הישוב.

'חסד ואמת אל יעזבוך, קושרם על גרגרותיך, כותבם על לוח לבך' -
גמילות חסד, בין בגופו בין בממונו, בין לעניים בין לעשירים, ונמצא שהגמילות חסדים, נוהגת בכל זמן ובכל אדם, וכן התורה כל עת הוא זמנה. ועל זה אמר 'חסד ואמת אל יעזבוך' - דהיינו, שלא תפסק מהם רגע, משום שתדיר ושייך בכל זמן וזמן.
ולא זו בלבד, אלא 'קושרם על גרגרותיך' - ללמדם לרבים, ודייק שלגבי תועלת אחרים 'קושרם' משום שאינו כל כך תדיר, אבל לעצמך 'כתבם על לוח ליבך' - שלא תזוז מהם אפילו רגע. וכאן לעצמך וכאן לאחרים - שלעצמך תחמיר ביותר, ובזה 'תמצא חן בעיני א-לוהים ואדם' וממך יראו וכן יעשו.

נמצא לגבי איסור מתנת חינם לעכו"ם ממה שכתוב 'לא תחנם', וממה שכתוב 'או מכור לנכרי' - דווקא במכירה. וכתבו הפוסקים ז"ל שאם היה מכירו - מותר. ולפי זה כל שכן בריבית של נוכרי, שאם היה מכירו, מותר להלוותו ללא ריבית, ואין מצווה, שלא גרע ממתנת חינם.

והנה מה שכתב מורי ורבי ...שבימים אלו, אין עיקר הרבנות תלוי, במי שלימדו פלפול וחילוקים, אלא במי שלימדו פסק הלכה והעיון, עיין שם. ...
ויש לומר שזה שמקובל בידינו בעלמא - ש'סיני עדיף מעוקר הרים', הינו לגבי ההוראה לרבים, לשפוט בין איש ובין רעהו - שכל העולם צריכים לבעל החיטים, אבל לגבי לימוד לבני הישיבה, בהבנת הסוגיות - פלפול עדיף, שצריכים הם אליו, להבין השמועות ולהוציא דבר מתוך דבר. ...
שאילו היה הפלפול שלנו, שנקרא המפלפל בו 'עוקר הרים' - היה נקרא רבו המובהק, אבל פלפול הימים האלו, שעושים חילוקים של האשכנזים - גריעה גרועה, וכבר פיחת מעלתם...
לפי זה במשנה שלנו 'העמידו תלמידים הרבה' - בדבר המעמיד, שהוא העיקר. ואיזה זה הוא דבר, שיש בו צורך הרבה - וממילא אתה תחזה: אם הוא להעמדת הישיבה - פלפול עדיף, ואם הוא להורות את בני ישראל - בקיאות עדיף, שכל אחד מאלו, מה שצריך לקיומו - הוא נקרא 'הרבה'.

הנה בשמיים, עדי וסהדי במרומים, כי נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'. מיום שעמדתי על דעתי, כבן עשרים וחמש שנים, עיני וליבי שם, כל הימים.
אם מצד קדושת המקום וחיבת הארץ כי רבה היא. אם מצד חשק לימוד התורה וגודל ההתלהבות, ישב בישיבה קבועה תמיד, בלי הפסק, ולא זזתי מחבבה יום אחר יום. ...
וכפי הנראה בעיני, לפי מה שעבר, ולפי מה שעתיד להיות, אם ירצה ה', ההליכה לארץ ישראל, על פי אופן הנזכר, היא לבדה תספיק, גם לבטל צרכי רבים, כי הכול יודעים, שאמצא סימן יפה בתלמודי, בהיות שם, בעיר הקודש, ותלמוד תורה כנגד כולם.

נהוג להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, כי שם 'הויה' גימטרייה כ"ו, ושלוש פעמים כ"ו גימטרייה מלח, והוא סוד גדול, הידוע מהאר"י קבלה להמתיק הדין.