מקצת שבחו

'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - ויש לדקדק, שהאיך הבעל בית הזה הוא מגריע באכילתו, שהיא 'לחמא עניא', והוא אומר: 'כל דכפין ייתי ויכול'?! ועוד, העני הזה, בשומעו כן, לא יבוא, אמור יאמר: וכי חסר אני מלחמא עניא?! - כל היום זהו לחמי תבוא אנחתי.
ונראה לי, שהבעל בית בוודאי הוא עושה מטעמים טובים, ומעדנים, ותבשילים מינים ממינים, ואיך יטעם לאכול, ונוסף גם פרי מגדים לרוב - אלא הלחם לבדו הוא שאינו טוב, כי הוא 'לחם עוני', והוא מוכרח לעשותו כן, כי כן דבר המלך מלכו של עולם, זכר לאבותינו.
וזהו: 'הא לחמא עניא' - רוצה לומר הלחם לבדו הוא לחם עוני, ותהיה מילת 'הא' - מיעוט, והיינו מטעם 'די אכלו אבהתנא בארץ מצרים', ומוכרח אני לעשות כן זכר להם וזהו דווקא.
אבל יש דברים אחרים שהם טובים הרבה, ועל כן 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך יתיי ויפסח' - מהתבשילים ומטעמים הטובים.

שער הנסים נכנסים כל המון כללות העולם, טף, ונשים ואפילו גויים. שהוא שער הנסים פתוח לכל, שכל העולם רואים בפירוש גדולתו יתברך ומכירים כוחו ויכולתו יתברך. וכמו שאמרו החרטומים אל פרעה - 'אצבע א-לוהים היא', וכן שרו הנשים בקריעת הים, ואפילו עוברים אמרו שירה.
אמנם בשער חקירת החכמה, בפעולותיו יתברך, נכנסים חכמים שבאומות, וכמו שאמרו: אם יאמרו לך שיש חכמים באומות העולם עובדי אלילים תאמין.

'שבשפלנו זכר לנו, כי לעולם חסדו. ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו' -
שישראל לא היה להם שום זכות שהיו במצרים שבזכותו יוציאם, אלא דווקא בזכות התורה, שעתידים לקבל כשיצאו ממצרים, הוא שעמד להם באותה שעה להוציאם.
ונקדים עוד מה שכתוב בילקוט השמעוני על פסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' - שזה חסד, זו התורה שנתן להם לישראל, שנקרא חסד, שנאמר: 'ותורת חסד על לשונה'. וזהו כוונת הכתוב: 'שבשפלנו זכר לנו' - שאפילו בעת שפלותנו, שאין לנו שום זכות, אפילו כך: 'זכר לנו, ויפרקנו מצרינו'.

והנה, אין לנו לחוש שיעבוד ביום טוב על הרוב, אלא למי שאין לו מה יאכל. במה יפרנס את עצמו?! - על כן נחוש, שמא יעבוד ביום טוב, כי עניות מעברת אפילו על דעת קונו. ועלינו להסיר המכשלה הזאת על ידי שאנו מפרנסים אותו. כמו שפסקו בהלכות אבלות - אוי להם לשכנים, שהצריכוהו למי שהוא אבל לעסוק במלאכה, ולא פרנסוהו הם. גם אנחנו צריכים לפרנס העני כדי שלא יצטרך לעבוד ביום טוב, וכיוון שאנחנו מתקנים השני דברים הנזכרים לעיל בטוח לנו בעזרת ה' שה' יגאלנו. ...
וזהו כוונת המגיד: 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - רוצה לומר: הרי זה לפניך שהוא לחם עוני. ורוצה לומר: שאנו מזהירים הרבה מלאכול חמץ בפסח, כי אם מצה, הרי חזרנו ממה שאכלנו חמץ בפסח, וחוזרים עוד ממה שלא שמרנו יום טוב בדינו, וחיללנוהו ברוב עבודה.
ולא עוד שאין אנו מחללים אותו אלא אפילו אחרים אנחנו משתדלים שלא יצטרכו לעבוד. ועל כן הוא מכריז: 'כל דכפין יתיי ויכול' - ואל יצטרך לחללו למלאות נפשו, כי ירעב.
וממילא כיוון שאנו מתקנים השני עוונות הנזכרים לעיל, מעתה מובטח לנו: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' - שהקדוש ברוך הוא ירחם על עמו ישראל, ויביא משיחנו במהרה בימינו.

'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה.' -
ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'שלושה סימנים יש באומה זו: בישנים, רחמנים, גומלי חסדים. וסימנך כי גב"ר עלינו חסדו - גמלנים, ביישנים, רחומים'.
ועוד התורה נקראת 'אמת' וזהו כתוב כאן: 'הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים' - שגם אומות העולם מהללים ומשבחים להקב"ה, ואם כן אין לנו כל כך מעלה וחשיבות בזה. אך מעלתנו וחשיבותנו עליהם הוא משתיים: האחד, משום 'כי גבר עלינו חסדו' - שנתן לנו הגמילות חסדים והצדקה, לא כן להם. והשנית, 'ואמת ה' לעולם' - דהיינו התורה, ומשום כך: 'הללויה' - שתוכלו להלל לה'.