מקצת שבחו

הנה אנשינו מתגוררים בתוך ארצם של מלכי חסד, והם מסייעים אותנו להיות כל איש שומר דתו ואמונתו לפי רצונו, ואין אונס כדורות הראשונים, אשר אבותינו סיפרו לנו, שלא היו מניחים למול את בנינו, ולשמור שבת מחללו, וכיוצא בזאת, לא זאת כי אדרבא מחבבים יותר מי שהוא יושב על משמרתו בתורתו, וכל מעשיהם אצלנו הם באמת וביושר.
הלא תראה כי מעלת חבורה קדושה, קושטא, יגן אליה א-לוהים, אדונינו המלך, ירום הודו, עשה אסקו'לאס כדי שילמדו חכמת הרפואה כנודע, והן קודם גזר אומר, שיהיה להם מכס מיוחד להזהירם, שיתנהגו על פי תורתנו הקדושה, בשבתות וימים טובים, ובעניין התפילות וכיוצא, וגם גזר אומר יהיה להם שוחט מיוחד לשחוט להם מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה כדי שלא יהיו נכשלים לאכול נבלות וטריפות.

'בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' - למה הוצרך להאריך ולומר: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', שכבר דבר האמור בראש הפרק: 'נוח איש צדיק' - צדיק כתוב בו, תמים כתוב בו ...
אפשר שכונתו יתעלה, ללמד את האדם סדר ואופן ההוכחה, שתהיה בדרך פיוס ... שאף נוח מחוסרי אמנה היה, לא היה מאמין שיבוא המבול. וזה אומרו: 'ויאמר ה' לנוח: בוא אתה וכל ביתך אל התיבה' - שהיה רואה אותו שלא היה מאמין לבוא אל התיבה, ולזה בא להוכיחו ואמר לו: 'בוא אתה וכל ביתך אל התיבה', ומפני מה אין אתה מאמין 'כי אותך ראיתי צדיק לפני, בדור הזה' - ויש לך להאמין אמונה שלמה.'

ואני תפילה לאל נורא עלילה, למען אזכה ואראה בנחמה, שיחזרו כל המנגדים לאמיתה של תורה, ובו בטח ליבי כי כן יהיה בקרב ימים, ועליהם ועלינו תבוא ברכת טוב, ועל ידי זה 'ישמח לבי ויגל כבודי' כי זאת היתה לי מגמתי כל הימים להיות דעת כל ישראל כאחד חברים, כעם ככהן שווה לעשות חפצו ורצונו של מקום ברוך הוא, ויביא בלבם של העשירים לקרב את העניים לתורה ולמצוות ולגמילות חסדים, וללכת אחר מידותיו יתברך כי כן הוא 'והוא רחום', ברחמיו המרובים, ימצא משאלת לבנו לטובה.

אחר עבור ב' שנים, מעת הוסדה האיסקולה, הידועה לנו פה קושטא, יגן עליה א-להים, ללמד את בני יהודה, תינוקות של בית רבן, לשונות הגויים בספריהם, פשתה המספחת ברוב אותם התינוקות הלומדים בו בפרק שם, שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול מלכות שמיים מעליהם, מלקות קריאת שמע ולעבוד את ה', עבודה זו תפילה, ומזלזלים בנטילת ידיים וכיוצא, ולאימותם יאמרו דברים שאינם כדאי לשומעם, שיהיה מלמד להם המלמד, שהביאו שם ממדינת הים, מעם לועז, באותו זמן ללמד להתינוקות לשונות הגויים, והיה מלמדם בספרי אמונתם של אומות העולם, מאמונת אותו האיש ואמו, תצלנה אוזניים משמוע, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, ועל זה קמו הנערכים מבעלי בתים שבעירנו, יגן אליה א-לוהים, וקובלים ומתרעמים עם מעלת התלמידי חכמים מעירנו, יגן עליה א-לוהים, באומרם כי להם יאתה להקים דגל התורה, ולא יעשה כזאת בישראל ללמוד לקטני בני ישראל לשונות הגויים בעודם עדיין חסירי דעת ותורה ויראת ה', מסיבת קטנותם בלומדם על ידי זה בספרי אמונתם של אומות העולם, ופילוסופיה טבעית, האסורה לנו, המכחשת בידיעת הא-להות, חס ושלום, ובחידוש העולם וכיוצא, החקוקה בספרי האומות ללשונותם בגוייהם כידוע.
ואביהם ואמם לא ירגישו בהם, מחוסר ידיעתם הם עצמם בכתבי הלשונות ההם, ועל ידי זה יפרקו עול מעל צווארם, ויבוא לידי כפירות, וכמעשה שהיה בקצת תינוקות כנזכר. ומעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ויהי כשומעם 'ויתעצב האנשים מאוד', והיו אומרים מה יש בידינו לעשות, אין הדבר תלוי אלא בגדולי הדור, מעלת הרבנים, ה' ישמרם ויחייהם, אשר בית ישראל נכון עליהם, כי גדל הכאב מאוד, וכמעט אבדה האמונה 'מפי עוללים ויונקים', תינוקות של בית רבן, כי מפיהם אנו חיים, וכמאמרי חכמינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ועל זה לבשו קנאה מעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ונתוועדו יחד כמו שמונים חכמים, ה' עליון יברך אותם, הסכימו בצירוף קודשא בריך הוא, לבל יורשה שום בר ישראל לשלוח את בנו או את בתו לאיסקולה, שלומדים שם שום אחד מלשונות הגויים כי אם תורתנו הקדושה ולשון ישמעאל דווקא ואפס זולתו, וטעם היתר לשון ישמעאל הוא כמוס כנודע.

שאלה על עניין האבנים, אשר נהגו להדפיס על גבי המצבות של מתים, והנם כתובים כדי שיהיו לאות ולסימן, לבני המשפחה כשהם הולכים לבית הקברות ולומדים שם כידוע, והנה בעתה גנבו התוגרמים מן אבנים אלו כדי לבנותם במקומותם, וכשנודע הדבר ליהודים, אשר בסביבותם של התוגרמים הנזכרים, היטב חרה להם, למה בהיות שהיה בהם אבנים טובות, שהיו מונחות על גבי המצבות של צדיקים 'לקדושים אשר בארץ המה', ובפרט כי הערלים אשר בשכנותם, יימח שמם וזכרם, היו מחרפים ומגדפים ללשונותיהם בגוייהם ... כלל העולה בנידון שלנו, שמוכרים האבנים אלו לצורך מתים והמעות גם כן הולכים לצורך מתים לחברה הקדושה כנזכר, בזה כל העולם יודו שמותר כנזכר, שבנדון שלנו יש לצדד ולהתיר אף לשאר צורכי ציבור.