מקצת שבחו
חכם משה עידאן נולד לאמו ולאביו חכם כליפה עידאן, בשנת תר"ב (1842) באי ג'רבה.
חכם משה עידן התפרנס בצעירותו ממלאכת האריגה, והיה מניח הספר על נול האריגה, והיה לומד תורה. חכם משה עידאן נשא לאשה את מרת ע'זאלה למשפחת חדאד.
חכם משה עידאן למד את חכמת הקבלה מהמקובל חכם ששון פרסייאדו, בעל ספר 'שמן ששון'. לא ידוע לנו היכן ומתי והאם חכם משה עידאן עלה לארץ ישראל ללמוד תורה מפיו.
חכם משה עידאן נתמנה לרב ודיין בעיר גאבס שבתוניס בה חיבר את ספריו, אשר עסקו ברובם בתורת הנסתר. חכם משה עידאן היה גם בקיא בדקדוק ובשירה.
בניו של חכם משה עידאן שימשו בתפקידים בולטים בקהילה היהודית בתוניסיה ובפרט באי ג'רבה. חכם נסים עידאן, פעל ברחבי תוניסיה ושימש בעיקר כרב ודיין בעיר קירואן. חכם דוד עידאן, יסד את בית הדפוס הראשון באי, שנקרא 'דפוס עידאן-צבאן'. בית הדפוס היווה חידוש טכנולוגי עבור למדני ורבני הקהילה היהודית באי, שכן עד לאותה עת, הדפסתם של ספרים, שרובם ככולם היו תורניים, הוזמנו בבתי דפוס חיצוניים. חכם מכלוף עידאן, שימש כרב הרובע הקטן באי וכמלמד תורה.
חכם משה עידאן נלקח לבית עולמו ביום ה' באלול שנת תרנ"ד (1894).
מחיבורי החכם עידאן: 'חג הפסח' על ההגדה, 'ידי משה' על משלי, 'זכות משה' על תהילים, 'תורת משה' על התורה, 'תפארת משה' דרושים וחידושים על פי הפשט והקבלה, 'מגן אבות' על ח"י פרשיות על פי הקבלה.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהשונא אחיו בלבבו, עובר על לאו כל רגע.
'ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - יובן במה שידוע מה שאמרו חכמנו על פי "חנם נמכרתם' - שהגלות הזו הוא בעוון 'שלא תשנא אחיך בלבבך' - שאין לך עוון חמור מאוד יותר מאלו, יען שבכל עת ובכל שעה ובכל רגע הוא עובר, מה שאין כן בכל הלאווין שבתורה.
והנה נודע שאין דומה תשובת עוון קל לעוון חמור, כי כפי חומרת העוון תהיה התשובה ממנו, גדולה וחזקה ביותר. 'ברגע קטון עזבתיך' - רצה לומר: בעוון שנאת חינם, שעוברים עליה בכל 'רגע קטן עזבתיך' בגלות. ומאחר שעוון זה חמור מאוד, צריך לזה רחמים גדולים ותשובה שלמה וחזקה ביותר, עד שיתכפר העוון הנזכר ואני אקבצך מן הגלות.
תורת משה, עמ' קמ"ג. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שנתן לישראל עשרת ימי תשובה בשביל צדקות אביהם.
'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' - כתוב במדרש: בשעה שאמר לקב"ה: 'וכל אשר תתן לי', אמר לו הקב"ה: הנני נותן לבניך עשרת ימי תשובה על כל זה.
וצריך ביאור ואפילו לפי פשוטו, על פי מה שאמר החיד"א: שהצדקה צריך לעשות יותר בתשרי. וכמו שכתב הרמב"ם: בעשרת ימי תשובה מרבים העם בצדקות. ועתה, אפילו כשראה הקב"ה שיעקב אבינו, עליו השלום, הרבה בצדקה ואמר: 'וכל אשר תתן לי' מעין דוגמא, השיבו הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה. דהיינו, שימחלו להם העונות, בשביל הצדקה שהרבית.
תורת משה, עמ' כ"ו-כ"ז. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שרזי התורה נקנים בלקיחה ובקבלה איש מפי איש.
'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - על רזי התורה שאינם נקנים אלא בלקיחה וקבלה איש מפי איש, ולכן לפעמים נפסקים מן האדם. כגון שלא ימצא ממי ללמוד והווי כמו המטר שנפסק.
מה שאין כך פשטי התורה שאינם נפסקים וגם יכול האדם ללמדם מכל אדם ולכן כתב: 'תיזל כטל אמרתי' - הם פשטי התורה.
תורת משה, עמ' צ"ט-ק'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמשיח בא על זאת - שבת, אחדות, תשובה.
'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל' - שלא יבוא משיח עד שיהיו ישראל באחדות. וזה שנאמר: 'זאת אשיב אל ליבי' - וראשי תיבות זא"ת: ז' - שביעי שהוא השבת, א' - אחדות, ת' - תשובה.
כלומר בשביל זא"ת - שיש לי זאת שהוא שבת, אחדות, תשובה, לכן אשיב אל ליבי, שיבוא המשיח.
תורת משה, עמ' עז'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שידע הקב"ה את ישראל בתיבת 'רק' שממעטים עצמם.
'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם' - אפשר לפרש שלא בחר הקב"ה בישראל אלא משום שהם ענווים, וידוע שהעניו נמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'רק אתכם ידעתי' - רצה לומר: אני לא ידעתי אתכם מכל האומות, אלא על ידי שאתם ממעטים עצמכם, כרמוז בתיבת 'רק' - שהיא למעט, לכן אפקוד עליכם.
תורת משה, עמ' קכ"ב. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להספיד על אדם ירא שמיים כהספדו של תלמיד חכם.
'סוף דבר הכל נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.' – רוצה לומר: מי שיש לו יראת שמיים אז נוטל שכרו מושלם כאילו שמר כל מצוותיו יתברך, וזהו: 'ואת מצוותיו שמור'.
וחזר ופירש לך טעמו של דבר ששקולה יראת שמיים כשמירת כל המצוות, יען 'כי זה כל האדם', שלא נברא האדם אלא לבחור בטוב, ולמאוס בר, ולכבוש את יצרו להיות 'ירא א-לוהים וסר מרע', ומטעם זה ניתנה הבחירה ביד האדם, והכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ...
נמשך לזה הכתוב: 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר: מי שהוא ירא שמיים נקרא קדוש מטעם 'כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר שעל ידי יראת שמיים נוטל שכרו מושלם כאילו קיים כל המצוות ולא חיסר אחת. ...
הכל עולה שהתורה והיראה שניהם שקולים, ומי שהוא ירא שמיים, יטול שכרו מושלם כאילו, שקיים כל התורה כולה. אשר על כן, אנו צריכים להספיד על הירא שמיים כהספדו של חכם. ...
ולכן אנו צריכים להספיד על פטירת כל אדם כשר וצדיק, ולמיחש בעי שמא סיבת פטירתו היא שלא יראה ברע אשר ימצא את עמו, חס ושלום, ועלינו להתעורר ולשוב בתשובה.
תפארת משה, דרוש שני למעלת יראת ה' והענווה, דף ג', דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ד (1944).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמידת הענוה מביאה לאחדות ומזכה בקבלת התורה.
"ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלוהים" (שמות יט, ב) כמו שאמרו חז"ל ויחן שם ישראל שנעשו כולם כאיש אחד באחדות אחת ועל ידי זאת זכו בתורה. וגם כתוב דלא זכה משה רבנו לקבלת התורה אלא על ידי הענוה. ובזה פירש כוונת התנא משה קבל תורה מסיני רצה לומר מסיבת סיני שהוא ענו ובחר בו משה. כמו כן משה על ידי הענוה בחר בו וזה שאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כלומר מעין ההר שהיה עניו כמו כן ישראל היו באחדות אחד וזהו על ידי הענוה ולזה זכו לתורה.
תורת משה, עמ' סג'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מקשר בין שנאת חינם לחורבן.
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו על כן באה לנו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא)
הנה נודע, מה שאמרו חז"ל, דחרבן בית שני היה בעוון שנאת חינם והנה בנוהג שבעולם השונא לרעהו יהיה אכזרי עליו ואף אם יתחנן אליו, לא ישמע לו. והוכחה לזה בקרא זה עצמו בעניין יוסף עם אחיו בעת נפלו בידם. שם רמז על עניין החורבן כאמור דהגורם לזה הוא עוון שנאת חינם. וזה שכתוב "ויאמרו בני ישראל איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" בעוון שנאת חינם שהיה לנו על אחינו, עד שגרם אשר ראינו צרת נפשו וגם בהתחננו אלינו לא שמענו אליו ולא רחמנו עליו על כן באה אלינו הצרה הזאת של החורבן.
תורת משה, עמ' לט'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)