מקצת שבחו
חכם רפאל שלמה לניאדו נולד לאמו ולאביו חכם מאיר לניאדו בשנת תרל"ו (1876) בעיר חלב שבסוריה.
ראשית תורתו למד מפי רבו החכם יוסף ידיד הלוי, מחבר הספר 'ברכת יוסף', ולימים אב בית הדין ליוצאי חלב בארץ ישראל, ומפי החכם עזרא חמוי, ראש רבני חלב. ייסד עם חברו, חכם אליהו שמעא את חברת 'צדקה ומרפא'.
בשנת תרנ"ד (1894) נשא לאישה את מרת זינבול בת החכם אברהם עבאדי.
בשנת תר"ס (1900) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים בשכונת הבוכרים. בירושלים למד את חכמת הנסתר מפי החכם המקובל אברהם עדס. בשנת תרס"ז (1907) ייסד יחד עם חברו, חכם עזרא הררי רפול את ישיבת 'אהל מועד' להסמכת רבנים אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914), נאלצו לסגור את שערי הישיבה. חכם רפאל שלמה לניאדו לימד בבית המדרש 'דורש ציון' ובישיבת 'ציון' בירושלים. שימש חבר באסיפת הנבחרים ליהודי ארץ ישראל, בוועד הקהילה ליהודי ירושלים, ובוועד העדה הספרדית בירושלים.
בשנת תרפ"ג (1923) עם הקמת ישיבת 'פורת יוסף' התמנה לראש הישיבה ושימש בתפקיד זה עד לפטירתו.
חכם רפאל שלמה לניאדו נפטר, בדמי ימיו, לאחר מחלה, ביום ט"ו בשבט בשנת תרפ"ה (1925), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים שבירושלים. לאחר פטירתו, יצא לאור בשנת תשכ"ו (1967) ספרו 'חיי שלמה' - דרושים, בקובץ 'מחלב האר"ץ'. בשנת תשנ"ט (1999) יצא לאור ספרו 'עטרת שלמה', בתוך 'עלה עזרא' של חכם עזרא עטייה. הספר כולל דרושים, מאמרים שפרסם בכתב העת 'המאסף', וחידושים, שנמצאו בפנקסים מישיבות 'פורת יוסף' ו'אהל מועד'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' ומרפא' מלמד לפזר צדקתו לא לאביונים, והחזקת בו טרם שיהיו אביונים.
מעלה הגדולה שבצדקה היא המחזיק ביד חברו המך, כמו שאמר הכתוב: 'כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - טרם שיעני. ועל זה שאלו לשלמה: איזה צדקה העליונה? - אמר להם: צאו וראו מה שאמר דוד אבא: 'פזר נתן לאביונים' - לאביונים רוצה לומר: לא אביונים ... רוצה לומר: שיחזיק בידו טרם שיהיה אביון, ועל ידי זה תהא 'צדקתו עומדת לעד', לא כאדם שנותן פרוסת לחם או פרוטה, שבכל יום צריך לתת לו, אבל צדקה שמחזיק ביד חברו היא עומדת לעד.
"עטרת שלמה", דרוש ב' לשבת הגדול, ע"מ שנ"ח, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שתורתו לשמה, אין שמחתו, שיהיה הוא לבדו רב וחכם.
ראוי לנו לקרב כל הבא לחזות בנועם ה', ובפרט לקרב את זרע יעקב, ללמדם תורה, וכמו שאמר התנא: 'הוי אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וזאת הבחינה האמיתית אם תורתו לשמה אם לאו, כי אם הוא לומד לעשות נחת רוח לבורא, הוא אוהב וחושק שגם אחרים ילמדו חכמה, להיות לרצון ה', ודומה לבן שאוהב את אביו ומכבדו ומאכילו וכו', שבוודאי הגמור רוצה שגם אחיו יכבדוהו, ולא יגרמו לו שום צער, חס ושלום. מה שאין כן אם תורתו שלא לשמה, חס ושלום, והיא לו לעטרה וקרדום, אז שמחתו שיהיה הוא לבדו חכם ורב, ולא יקרבו אחרים בגבולו.
"עטרת שלמה", דרוש למתן תורה, ע"מ שס"ט, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם קריאת רות בשבועות, פן יעלה בלבנו להרחיק הגרים.
'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר. כיצד? אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה? וכו'. לכן בחג מתן תורה הקדושה, שאנחנו מרבים לדבר ולהתבונן בגודל מעלת התורה, שאין ערוך אליה, פן יעלה בליבנו להרחיק הגרים ולומר להם וכו', לזה הורונו לקרות מגילת רות, שנתגיירה וזכתה, שיצאו ממנה שלשלת מלכים, מלכי יהודה לדורות עולם.
"עטרת שלמה", דרוש למתן תורה, ע"מ שס"ה, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבא להורות על זקן ממש, שחולקים לו כבוד יותר.
אמרו זכרם לברכה במדרש פרשת שמיני: 'אמר רבי שמעון בן יוחאי: לא במקום אחד, ולא בשני מקומות לבד, מצאנו שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לזקנים, אלא בכמה מקומות. בסנה: 'לך ואספת את זקני ישראל', בסיני: 'ושבעים מזקני ישראל', במדבר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', ואף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא חולק כבוד לזקנים שנאמר: 'ונגד זקניו כבוד' עד כאן לשונו.
ונראה דהיינו זקנים בימים, ולא תלמידי חכמים, שלזה לא צריך את כל אלו הפסוקים, אלא בא להורות על זקן ממש, שחולקים לו כבוד יותר מאדם אחר, צדיק כמוהו מפני זקנתו.
"עטרת שלמה", הספד על הגביר כבוד הרב באי באבא ז"ל, ע"מ שפ"ח, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מה יפו פעמייך, בשעה שעולים לרגל, גם בזמן גלותנו.
וביותר תגדל שמחת אנשי ארץ ישראל, תבנה ותיכונן בכלל, וירושלים בפרט, בימים האלה אשר בם ינהרו נדיבי ישועי ישראל, מכל קצות תבל לעלות לרגל, הזלים זהב מכיס, להחיות רוח שפלים ולב נדכאים, לעניי ואביוני עמנו. בצדק יאמר עליהם גם בזמן גלותנו עתה: 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב', כמו שדרש רבא בפרק ראשון של חגיגה וזה לשונו: דרש רבא מהו שכתוב 'מה יפו פעמייך בנעלים' וכו'? - כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.
"עטרת שלמה", דרוש לכבוד עולי רגל ומחזיקי תורה, ע"מ שע"ג, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד מעשה בהלוויה שנתחלפה מיטת שר העיר במיטת החכם.
אפילו אם כבר נתן שלא לשם צדקה, ואחר כך נמלך ונתן לשם צדקה, אפילו כך: 'צדקתו עומדת לעד'. וכעניין אותו מעשה של שר העיר, שנתחלפה מיטתו עם מיטת החכם בעת הלווייתם, ועשו לו לשר כבוד גדול, מפני שפעם אחת, עשה סעודה גדולה, וזימן גדולי העיר, וכשראה שלא באו, נתנה לעניים. אף שזה לא היה כוונתו בתחילה, ורצונו היה שלא יפסיד הסעודה, מכל מקום 'צדקתו עומדת לעד'.
"עטרת שלמה", מסכת בבא בתרא, ע"מ שמ"ט, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד מפני שעבוד מלכויות, הלב נמשך למדרש ולאגדה.
זאת לפנים בישראל, מתקנת משה רבנו, עליו השלום, לדרוש הלכות חג בחג, וסמוך לחג, להודיע לעם את חוקי הא-לוהים ותורותיו, הלכות הנצרכות לחג הבא לקראתם בשלום. אמנם בימים האחרונים, נתחלפה השיטה, שחכמי הדור דורשים בדברי אגדה ומשלים ורמזים וכיוצא. ...
ולפי עניות דעתי, לתת טעם על זה, על פי מה שמובא בילקוט שיר השירים, וזה לשונו: 'אמר רבי יצחק: בראשונה שהייתה הפרוטה מצויה, אדם מתאווה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנחנו חולים משעבוד מלכויות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה'. עד כאן לשונו. ... ואם זה נאמר בימי חכמי התלמוד, מה נענה ומה נאמר אנו אחריהם, בימים האלה שכלתה פרוטה מהכיס, ורבו הגזרות מכל עבר ופינה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ה' יצילנו. בוודאי הגמור, קשה מאוד לעם לשמוע ולהבין דבר הלכה, ואין הלב נמשך אלא למדרש ולאגדה. וכאומרם זיכרונם לברכה: 'משען לחם' - אלו בעלי התלמוד. 'משען מים' - אלו בעלי אגדה, המושכים ליבו של אדם כמים. וביותר תגדל שמחת האיש הישראלי באגדות, המדברים בשבח ישראל, ובשבח תורתו תורת ה'.
"עטרת שלמה", דרוש למתן תורה, ע"מ שס"ב, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)