חכם עבדאללה סומך


מקצת שבחו

חכם עבדאללה בן חכם אברהם סומך נולד בבגדאד בשנת תקע"ג (1813). תלמידו המובהק של חכם יעקב הרופא. שוקד היה על תלמודו, ושוקט על שמריו. למזונותיו לא היה נטרד, משולחן אביו התפרנס בכבוד. לא עברו ימים ושמו יצא כאחד הגדולים בתורה ובחוכמה.
בתחילה עסק גם במסחר, והיה שותפו של הסוחר הגדול משה כבאזה. ברם, בראותו כי לימוד התורה בבבל הולך ורופף, בגלל חוסר בית מדרש לרבנים, התעורר ברגש קודש ובאהבה עזה, לקח עשרה אברכים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה, חינם אין כסף.
בימים ההם נמצא בבגדאד הנדיב רב הפעלים יחזקאל בן ראובן מנשה. בראותו את מאמצי הרב עבדאללה סומך, נקשר אליו בנימי חיבה. בשנת ת"ר (1840) קנה חצר ובנה בה בית מדרש לרבנים, שנקרא בשם "מדרש אבו מנשי", והקדישו לתלמיד חכם עבדאללה. בשנת תרי"ד (1854) סתר בנו, מנשה בן יחזקאל, את בית המדרש אשר בנה אביו, הרחיב ובנה בית כנסת, שנקרא "מדרש אבו-מנשי", ועל ידו בנה בית מדרש גדול לרבנים בשם "מדרש בית זלכה". בית מדרש זה הלך והתפרסם מיום ליום, ויהי שומעו בכל הארצות. תלמידים רבים נהרו אליו מכל ערי בבל ואגפיה ושתו בצמא מפי המורה הגדול חכם עבדאללה. רבנים רבים יצאו מבית המדרש, מוכתרים בכתר תורה, ושמשו ברבנות בבבל ומחוצה לה, ובתוכם חכם אליהו מני רבה של חברון, וחכם יוסף חיים בעל הבן איש חי.
החכם עבדאללה נפטר בליל שבת קודש י"ח אלול תרמ"ט (1889), במוצאי שבת נערכה הלווית הרב. החכם נטמן בחצר קברו של יהושע כהן גדול, לצד רבו, החכם יעקב הרופא. סביב עניין קבורתו, התרחשו בבגדאד מאורעות כבירים, שהרעישו בזמנם את היהדות העולמית בכלל ואת יהדות בבל, קושטא ולונדון בפרט. הרב הוצא מקברו בהחלטת הפאשה, וכמה מנכבדי הקהילה היהודית ותלמידי הרב נאסרו לזמן ממושך.
לאחר שלושה חודשים, החליטה הממשלה בקושטא להדיח את הפאשה על יחסו העוין לקהילה היהודית, להוציא את החכם מקברו, ולקוברו בקבר ישראל. 
אחרי מותו, נדפסו שני חלקים מספרו "זבחי צדק". שני חלקים נוספים, נמצאים בכתבי יד. הספר כולל פסקי דינים על השולחן ערוך ביורה דעה, ובסופו כמה שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך. נוסף לכך השאיר בכתבי יד החיבורים: "עץ השדה" - שיטה על מסכת ביצה, חידושים על רוב מסכתות התלמוד; פירוש על הגדה של פסח; "חזון למועד" על חכמת העיבור וספר "שאלות ותשובות" הכולל מאות שו"ת, מכל תפוצות המזרח. התשובות שהיו מכורכים בשני כרכים, עמדו בחדר ישיבתו אך נעלמו בזמן מלחמת העולם הראשונה. 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש מאמר 'עד שדרשה בן זומא' על תלמיד המחדש חלקו.
אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. אפשר לומר כי כוונת רבי אלעזר בן עזריה להודיענו, כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור, כי אם האיש שקיבל חלק ההוא מסיני, ובלעדיו אין לחכם שבחכמים, להוציאו לאור.
וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה: לפי פשוטו - שנתייגע הרבה בתורה מאוד, והתיש כוחו עד אשר ידמה לזקן כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה; ולפי מדרשו, שפירשו בש״ס - שהשיבו לו שמונה עשרה שורות (שיער) לבנות; ולפי סודו - שהיה גלגול שמואל הנביא שיחיה נ״ב שנה, ובאותה שעה היה בן שמונה עשר, שהיו לו שבעים כמו שכתב האר״י זצ״ל,
וזה כוונתו - שחכם כמותו אשר יגע מאוד בתורה ...ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה, עד שדרשה בן זומא, שהיה תלמיד, דן לפניהם - והרי זה בא ללמד, שדבר אשר הוא חלק תלמיד כתורה, אי אפשר לאחר לאומרו כי הוא חלקו.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 41-42
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מבאר סימן 'שולחן עורך', לאכול על שולחנו, הוא ושכנו.
שולחן עורך - מביא זכירה לרוע לב המצריים, כי לא יאכלו לחם עם ישראל, ונהיה כטמא בעיניהם לבלתי היות על שולחנם, אבל עכשיו אנו בני חורין - ערוך השולחן, ולקח הוא ושכנו, גם עני ואביון, סמוכים על שולחן של בעל הבית, להלל לשבח בצאת ישראל ממצרים.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 18
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שאלת הבן החכם לחזק אמונת הגאולה.
בזמן שבית המקדש קיים וישראל יושבים על אדמתם, הנה נכון להראות סימני חירות אף גילת ורנן על אשר היינו עבדים לפרעה ויוציאנו ה', ואנו בני חורין, אך בגלות המר והארוך הזה, אשר כשל כוחנו, לשמחה מה זאת עושה?! - שהיינו עבדים ויוציאנו לחירות, הרי גם עתה עבדים אנו.
וזהו שאמר 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה׳ אלוהינו אתכם' - עייפי הגלות, גם אתם גם אבותיכם מכמה מאות שנים, ומה מקום לסימני חירות והלל והודות על אשר יצאנו מתחת יד פרעה.
והשיבו כפי חכמתו - 'כהלכות הפסח', כלומר כל אלו העדות והחוקים והמשפטים הם כהלכות הפסח, ומה הפסח - בטחנו לחזור ולעשותו כי ה׳ אלוהינו מרחם, עוד ישוב ויגאלנו גאולת עולם. ...וזהו טעם לעשות כל זה בגלות, לחזק אמונת הגאולה כי עוד יאיר אפלתנו בגאולה שלמה.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 48
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' לעניין חנוכה - בן הסומך על שולחן אביו, אם חייב להדליק?
דבר זה פשוט, שבן הסומך על שולחן אביו, אינו חייב להדליק בפני עצמו, אף אם יש לו חדר בפני עצמו, ואף אם הוא נשוי - זהו מן הדין הגמור. ...
אם הוא נשוי, וירצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהדליק בחדר שהוא ישן שם בו עם אשתו, משום הידור מצווה, יכול להדליק, אבל אינו יכול לברך, אלא יסמוך על ברכת אביו, וידליק בלא ברכה...
וכן המנהג פשוט פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, שנוהגים כל זמן, שעדיין לא נשאו נשים, אין מדליקים כלל, וסומכים על חנוכה של אביהם, אבל אחר שנשאו נשים, מדליקים גם בפני עצמם, ואין מברכים, אלא סומכים על ברכת אביהם.
ובי זה המעשה - כשאנחנו מדליקים, אני והבנים, ישמרם צורם ויחייהם, ילך כל אחד בחדרו, ויעמוד אצל חנוכה שלו, ויזמין עצמו כדי להדליק, ואני אבוא לברך על חנוכה שלי, ומגביה קולי כדי שישמעו ברכתי, ויצאו בה, ואחר ששמעו הברכה, תכף ומיד, כל אחד ידליק חנוכה שלו, ויאמר הנרות הללו.
שו"ת זבחי צדק - חלק שני, אורח חיים, שאלה ל"ז, דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' מ"ו.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משיב האם לשנות המנהג לפטור בני חכמים ממיסי המלך.
כתב הרשב"ץ ...וזה לשונו: 'מנהג ארצות הישמעאלים הוא שהשליח ציבור פטור מן המס, ואף על פי שבארצות אדום הם מחייבים אותו לפי ממונו, אין ללמוד ממנהג אומה אחת לאומה אחרת כו' ...
כיוון שפשט המנהג לפטור שליח ציבור, הדין נותן לפוטרם כמנהג, שהרי אמרו בירושלמי 'כל הלכה שהיא רופפת בידך, ראה איך הציבור נוהג, ונהוג כמותן' ואפילו היה הדין הזה שלא כהלכה, כבר אמרו בירושלמי שם 'מנהג מבטל הלכה'...
עלה בידינו, שבני החכמים, והסופרים ובניהם פטורים ועטירי מכל מיני מיסים וארנוניות ויעשו כמנהג.
שו"ת זבחי צדק - חלק שני, חושן משפט, שאלה ג', דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' קי"ח.