מקצת שבחו
חכם אברהם רומנו מירקאדו נולד לאימו ולאביו יעקב רומנו בשנת תרי"ג (1853) בסרייבו, בוסניה.
ראשית תורתו למד מפי חכם יהושע יצחק מאג'ורו, והעמיק לימודו מפי חכם בכור לוי, חכם בן ציון פינטו, וחכם אליעזר פאפו מחבר הספר 'דמשק אליעזר'.
חכם אברהם רומנו מירקאדו נשא לאישה את בלנקה לבית מאנדולפו, ונולדו להם בתם שמחה ובנם חכם מנחם.
חכם אברהם רומנו מירקאדו גדל התורה וביראה, ועמד בראש הישיבה 'דגל התורה', בה למדו רבים מיהודי סרייבו. בשנת תרס"ו (1906), לאחר פטירת החכם אברהם אבינון, מונה לאב בית הדין בעיר סרייבו, ולאחר מכן נבחר לשמש גם רב העיר סרייבו.
בשנת תרע"ג (1913) חכם אברהם רומנו מירקאדו זכה ועלה לארץ ישראל עם אשתו ובתו, בראש שיירת עולים, התיישב בירושלים, נמנה בין יחידי הסגולה שהצטופפו בישיבת המקובלים 'בית אל'.
בשנת תרפ"ג (1923), משהוקמה ישיבת 'פורת יוסף' היה בין לומדיה הקבועים.
כל ימיו בירושלים, חכם אברהם רומנו מירקאדו, נמנע לפקוד את הכותל המערבי מפני דעת החכם דוד בן זמרה, לפיה הכותל המערבי הוא כותל העזרה, ולפיכך העומד בו, עומד בהר הבית.
בשנת תרפ"ז (1927) הוציא לאור את הספר 'אברהם אברהם' - על בראשית ושמות דרשות ודברי הספד. בשנת תרצ"ב (1932) הוציא לאור את הספר 'אברהם שנית' - על ויקרא במדבר ודברים ודרושים. בשנת תרצ"ז (1937) יצא לאור ספרו 'שולחנו של אברהם' - אוסף דינים.
חכם אברהם רומנו מירקאדו נפטר ביום ט' באב תרצ"ז (1937) ונטמן בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעושה לכבודו או שנמנע שהיה צריך, כאילו לא עשה.
'כל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - דהיינו בעושה כל ימיו שלא לשמה. ... בבתו של נקדימון, שנאבד ממנה כל ממון בית אביה, מפני שלא עשה צדקה, ומקשה שם: 'ונקדימון לא עשה צדקה?!' ומתרץ: 'אם תרצה אמור: לכבודו הוא עשה, ואם תרצה אמור: כשהיה עליו לעשות, לא עשה'.
'אברהם אברהם', דף ל"ד ע"ב, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ותיקח לו תיבת גומא, שאהרון האהוב עשה התיבה.
בכל המעשים מפרש הכתוב, שאמו עשתה: 'ותיקח לו תיבת גומא, ותחמרה ... ותשם בה את הילד ... ותשם בסוף'. מכל מקום לא פירש גם התיבה, שעשתה היא. ויש לומר שהיא לא עשתה התיבה כפי שניתן לדייק: 'ותיקח לו תיבת גומא' - ותיקח דווקא, ולא ותעש. ומי עשאה? - הורד עיניך להמשך הפסוק: 'את הילד ותשם בסוף על שפת היאור' - ראשי תיבות: 'אהוב עשה', ומי הוא זה? - אהרן, שהיה אהוב מכל ישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה.
ואם תאמר והרי כתוב: 'את המצרי ויטמנהו בחול' - ראשי תיבות: 'אהוב'. מה דרשת בו? - ויש לומר שבא לרמוז מעלתו של משה רבינו, עליו השלום, שאף על פי שהיה יודע שהמצרי היה אהוב לפרעה, אף על פי כן לא מנע עצמו מן הדין, כי היה קנאי גדול ולא יכול לראות און, וכמו שראינו שעשה במדיין.
אברהם אברהם', דף ל"ח ע"א, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד תשובת הרדב"ז, שהעומד בכותל כאילו עמד בהר הבית.
בבואי בשנת תער"ג, להתיישב בעיר הקודש, תיבנה ותיכונן, לא הלכתי לכותל המערבי, מפני שראיתי בתשובת הרדב"ז, כי כותל מערבי הוא כותל העזרה, והעומד שם כאילו עמד בהר הבית, ואם כן זבים וזבות, נדות ויולדות, ובעלי קרי, אסורים להיכנס שם
'שולחנו של אברהם', דף א ע"א, דפוס מנורה-חורב, ירושלים, תרצ"ז (1937)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שיקווה לישועה, לא להנאתו, ואפילו לא לתועלת נפשו.
'נגילה ונשמחה בך' - יש לדייק במדרש שאמר: 'בך - בישועתך'. שאם הגילה בישועה, אם כן אין הגילה בקדוש ברוך הוא, כי אם במה שנוגע לנו, וראיתי להרב שמואל אוזידה, שפירש: 'טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו' - שיש מי שמצפה לישועה לתועלת הגוף, כדי להיות בני חורין, וליישב בטח 'תחת גפנו ותחת תאנתו', מה שאין לו כן בגלות, ויש מי שמקווה לתועלת נפשו, כי אז יוכל להשלימה. וזה שכתוב: 'טוב ה' לקוו' - אבל לא יהיה תקוותו לתועלת הגוף אלא 'לנפש תדרשנו', והמקווה הגאולה לתועלת הנפש, אף על פי שהוא טוב, אבל אינו טוב בהחלט, מפני שגם הוא להנאתו הוא מתכוון, דהיינו לתועלת נפשו, אבל הטוב הגמור הוא, שכוונתו לשם שמים דווקא, שעכשיו בעוונותינו הרבים כתוב: 'עמו אנכי בצרה', שגם הוא עמנו בגלות, ושמו נורא מחולל בגוים, בעוונותינו הרבים, מה שאין כן בזמן הגאולה, שאז כתוב: 'והתגדלתי והתקדשתי', וזה שכתוב: 'טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'' - שטוב המקווה לתשועת ה' דווקא, דהיינו שיושיע את עצמו, ויתקדש שמו בעולם, ולא להנאתו ואפילו לתועלת נפשו לא יתכוון, כי אם לשם שמים דווקא.
אברהם אברהם, דף ע"ח ע"א, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעיקר השלווה, צריך שיהיה בין בוני העיר דהיינו פרנסיה.
'אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם גרמתם להחריב את ביתי, ולהגלות את בני. היו שואלים בשלומם, ואני מוחל לכם, שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך'. - וסוף הפסוק קשה להבינו, שהיה לו לומר: ישליו אויביך - שהאוהבים כבר הם בשלווה. אלא דבר גדול דיבר הנביא, שעיקר חרבן העיר היא כשאוהביה הם במחלוקת, אז נפול תיפול עד היסוד בה, מפני שאין עוזר לה, ולזה אמר: 'אוהביך', וכן אמר ישעיה: 'וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אל תקרי בניך אלא בוניך' - שעיקר השלווה צריך שיהיה בין בוני העיר, דהיינו פרנסיה, שהם דומים למלחים וחובלי הים, שאם מחלוקת ביניהם, אוי לה לספינה וליושבים בה. וכבר אמר משה לישראל, ששלום כל העיר תלוי בראשיה שנאמר: 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' וכתוב במדרש: 'האספו ואגידה לכם' - ציווה אותן על המחלוקת. אמר להם: כולכם באסיפה אחת, ואם נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, כמו שכתוב: 'ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו', מה כתוב אחריו: 'ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך'. כן יהי רצון במהרה בימינו אמן
אברהם אברהם, דף צ"ח ע"א-ב, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' שמחויב אדם לעזור לזולתו שגם הוא לא יאכל חמץ
'ולא יאכל חמץ' - מבניין נפעל. ולא תאכלו, היה עליו לכתוב. ויש לומר שבא ללמדנו, לא לבד שאתה בעצמך לא תאכל חמץ, אלא גם על אחרים אתה מוזהר, שלא יאכלו חמץ, וחיוב מוטל עלינו לעזור, למי שאין ידו משגת, כגון עוברים ושבים, כי אין הפרש בין גרים לתושבים בחוקת הפסח, כמו שכתוב: 'תורה אחת ומשפט אחד, יהיה לכם ולגר הגר אתכם', ויוגדל החיוב על הגר משום: 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים', ואם כן בשנה זו, שעינינו רואות לאחינו בית ישראל, כל בני חיל עם ה', אלה ומארצם יצאו מארץ רחוקה, באו אלינו, בוודאי שמחויבים אנחנו לרחם עליהם, ולהביאם אל תוך ביתנו, לעשות סדר הפסח, וליתן לפחות די סיפוקם עוגות מצות, כדי שלא יוכרחו לאכול חמץ, ולדבר על לבם דברים טובים, ולבקש מא-להינו מרחם, שלא יבואו בנינו, חס ושלום, לידי מידה זו.
אברהם אברהם, דף פ"ג ע"א, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
1937-1853