מקצת שבחו
חכם חיים אלפנדרי (השני) נולד לאביו חכם יצחק רפאל בשנת ת"ך (1660) בקושטא.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם יצחק רפאל, ונקרא על שם סבו, חכם חיים אלפנדרי (הראשון). עיקר תורתו למד מפי רבו, דודו, החכם יעקב אלפנדרי, והיה לתלמיד חכם עצום ורב.
בשנת תל"ז (1677) התפרסמו חידושים שאסף בספרו של חכם משה בן חביב 'גט פשוט'. בשנת ת"ע (1710) הוציא לאור את ספרו של אביו 'מגיד מראשית', ואת ספרו 'דרך הקודש' - ביאור משנה במסכת כלים. בשנת תע"ח (1718) הדפיס את ספרו 'אש דת', ובו הביא גם חידושים מדברי אביו ודודו.
חכם חיים אלפנדרי (השני) העמיד תלמידים רבים, ובתוכם חכם רפאל ישראל קמחי, וחכם גדליה חיון, שלימים ייסד את ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים. ישב בדין והשיב תשובות. הסכמותיו פותחות את ספרי חכמי קושטא.
בשנת תס"ג (1703) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר צפת. שימש אב בית הדין, ובשנת תפ"ז (1728) חתם ראשון באגרת חכמי צפת, לקהילות ישראל בגולה, לעוררם על מצוקתם של יהודי ארץ ישראל. בשליחותו למצרים, הגיע אליו כתב היד של הספר 'תיקוני הזוהר', בכתב ידו של חכם חיים ויטל. חכם חיים אלפנדרי (השני) הוציאו לאור.
חכם חיים אלפנדרי (השני) נפטר בחודש אייר בשנת תצ"ג (1733), והובא למנוחות עולמים בבית העלמין העתיק בטבריה. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום א' באייר.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להבין דעת יחיד, שברוב הימים תמצאנו
'הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - והדקדוק מבואר, שפתח בלשון רבים: במצווה לשמוע 'דברי חכמים' - הן רבים, ואחר כך אמר: 'ולבך תשית לדעתי' - והוא באחד. ועוד, איך יתכן לומר: 'יכונו יחדיו'? - שהרי יחיד ורבים, הלכה כרבים.
אם לא שכיוון שלמה המלך לומר, שצריך לשמוע דברי חכמים שהלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. אבל מכל מקום ייתן את לבו, לב חכם, להבין דעת היחיד, מאיזה טעם היה חולק עם הרבים. וזהו: 'ולבך תשית לדעתי' - דווקא, ונתן טעם לזה 'כי נעים כי תשמרם בבטנך' - רצה לומר: אם ייתן את רוחו, רוח חכמה, להבין אמרי בינה, טעם הדבר ופירושו, ברוב הימים תמצאנו שניהם כאחד טובים, והיו נכונים שהלכה כאותו הטעם בדבר ששייך בו, ו'אלו ואלו דברי א-להים חיים'.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' צד, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאף אם עושה הטוב והישר למען ייטב לו, הרי זה צדיק גמור
במצוות הצדקה מצאנו שאף אם הוא אומר 'סלע זה לצדקה על מנת שיתעשר', הרי זה צדיק גמור'. ... וכן אמר משה: 'שמור ושמעת' כו' 'למען ייטב לך ולבניך אחריך, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'' - רצה לומר: אף בשעה שאתה עושה הטוב והישר - שהיא הצדקה, כמו שאמרנו, אם אתה אומר בפירוש שאתה עושה כן 'למען ייטב לך ולבניך אחריך' - כמטיל תנאי, אין בכך כלום, והרי זה צדיק גמור.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' רע-רעא, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאם יפול האחד, יתן איש את כל הון ביתו להציל בנפשו
כל ישראל יש להם חלק כאיש אחד חברים בשם קדשו. כי אם יפול האחד, יתן איש את כל הון ביתו מקנה קניינו את כל רכושו, לא ישוב מפני כל, נותן בעין יפה רוחו ונשמתו להצילו בנפשו. וביארו המפרשים זיכרונם לברכה הטעם שציווה הקדוש ברוך הוא ליתן מחצית השקל, להורות כי ישראל גוי אחד ונפש אחד. כי שם נשבעו במעמד הר סיני. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ולזה כפל הכתוב לומר תחלה 'זה יתנו... מחצית השקל'.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' קיב, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד רמז תורת הבהמה תוכחה ללמוד מהם המידות הטובות
'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם. דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ' - 'אליהם' דווקא, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי תורת הבהמה והחיה הטמאה עם הטהורה, עיקר אמירתה היא לבני ישראל, אלו בני אדם שאינן דומים לבהמה, ללמוד מהן המידות הטובות. יש בבהמה רחמנים, ויש אכזרים כמו העורב, וכן לכל שאר מדות, וכן לכל העוונות. אם כן כל הציווי הזה הוא לבני האדם, 'לאמר אליהם'. אלא שהדיבור מצד עצמו הוא, איזה ראוי לאכילה. ועשה בהם סימנים, ככתוב 'זאת החיה אשר תאכלו'. אבל פנימיות העניין שם רמז, 'לאמר אליהם' - מצד עצמם, 'לכל פשעיהם ולכל חטאתם', אל יטמאו בתוך טומאתם. למדנו מזה שאף תורת הבהמה, היא תורת האדם, אלא שלא נאמרה בפירוש, ושם בסתר סתרו של עולם.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' קמח, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' שמקדימים ומאחרים לבתי כנסיות, נחשב כאילו שרויים על אדמתם
אשרי אדם שומע ליישב בשלווה על הארץ הטובה. וקרא עליה תורה שבעל פה וזה כתבה. אורך ימים בימינו, זכה מטיבים לו גם עד זקנה ושיבה. וכמו שאמרו במסכת ברכות: אמרו לו לרבי יוחנן יש זקנים בבבל, תמה ואמר 'למען ירבו ימיכם כו' על האדמה' כתוב. כיוון שאמרו לו מקדימים ומאחרים לבתי כנסיות, אמר זהו שהועיל להם. עד כאן. וכאן הבן שואל, שהקושיה במקומה היא עומדת, שהמקרא כתוב בפירוש 'למען ירבו ימיכם על האדמה', שמשמע דווקא 'על האדמה' אורך ימים יש, אבל בבבל לא משתכחת לה רוב ימים ושנים, ואם מקדימים ומאחרים בבבל עדיין מה מועיל להם. ופירשו בה קדמונינו זיכרונם לברכה במה שאמרו עתידים בתי כנסיות שבחוץ לארץ שיקבעו בארץ ישראל. ואם כן, כיוון שמקדימים ומאחרים לבית הכנסת, נחשב כאילו הן שרויים על אדמתן ונכון לקרוא בהם 'על האדמה'. וזהו כוונת הכתוב: 'שתולים בבית ה' ... עוד ינובון בשיבה'. ונכונים דבריהם.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' רנד, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שע"י סברת המטמא יובן סברת המטהר, לקבוע הלכה כמותו
'שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו כו', עד שיצא בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים והלכה כבית הלל'. והקשו כאן שנראים הדברים כשני הפכים. הם אמרו שלושה דברים. זה יצא ראשונה, כתוב בספר 'מהררי נמרים' שהדבר לא מובן מעצמותו, כי אם בהפכו. ולפיכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר למשה סברת המטמאים, אף על פי שאינה הלכה, כדי שעל ידי סברת המטמאים יובן היטב סברת המטהרים, לקבוע הלכה כמותם. וכבר אמרו בסנהדרין שאם פתחו כולם לחובה, פוטרים אותו. והטעם, שכיון שלא היה מחלוקת בדבר, מן הסתם לא כיוונו אל האמת . ובגמרא אמרו הטעם שצריך 'ושפטו... והצילו', וכיוון שפתחו לחובה, שוב לא רואים לו זכות, יעויין שם.
ונראים דבריו כדברי רבותינו זיכרונם לברכה שדרשו על פסוק: 'תורת אמת היתה בפיהו' - שלא טימא את הטהור, ולא טיהר את הטמא, כלומר משתבח בו המקרא לומר 'תורת אמת היתה בפיהו', שלא הוצרך 'לטמא את הטהור' - הפך האמת כדי להבין משפט לאשורו 'לטהר את הטמא'. וכמו שכתבו במסכת גיטין שוב העמיד אמורא עליו ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך' - אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ואם כן נמצאו דברי המטמא ודברי המטהר דברי א-לוהים חיים, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', להודיע ולהיוודע דבר בהפכו, ומשם נסעו משפטים ישרים לישר הדורים בדין ודברים.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' צב, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988)
1733-1660