חכם יצחק קארדוזו


מקצת שבחו

חכם יצחק קארדוזו נולד לאביו ולאמו בשנת שס"ד (1604) בעיר טרנקוסו, שבמחוז ביירה בפורטוגל.
הוא גדל במשפחת אנוסים בשם פרנאנדו קארדוזו. בבגרותו למד רפואה ופילוסופיה באוניברסיטה של סאלאמנקה בספרד. אחר עבר לוואליאדוליד, בה שימש פרופסור לפילוסופיה. בשנת ש"ץ (1630) לערך, עבר למדריד הבירה. שם שימש כרופא, היה חלק ממעגל משכילי העיר, וחיבר שירה ומאמרים מדעיים.
בשנת ת' (1640) נתמנה לרופא החצר של פיליפ הרביעי מלך ספרד. בתפקיד זה היה עד למצבם של יהודים אנוסים שעברו עינויים תחת האינקוויזיציה, ויש המשערים שמתוקף תפקידו, העניק להם טיפול רפואי. בעת שהותו במדריד פעל בסתר לעורר את תנועת השיבה ליהדות בין האנוסים, ששהו בעיר באותם ימים.
בשנת ת"י (1650) לערך, חכם יצחק קארדוזו הצליח למלט עצמו מחצי האי האיברי, והתיישב בוונציה. בוונציה, שב ליהדות, ונקרא שמו בישראל יצחק. בוונציה הוציא לאור אנציקלופדיה מדעית בשפה הלטינית.
בשנת תי"ב (1652) עבר לוורונה. הוא שימש רופא, והטיב חסדו עם עניי הקהילה.
חכם יצחק קארדוזו עמד בקשרים עם חכמי-דורו: חכם יעקב ששפורטש, מזכיר אותו לשבח בספרו 'ציצת נובל צבי'. הוא התכתב גם עם חכם שמואל אבוהב בדבר שם הארץ 'ספרד' שבנבואת עובדיה. הוא התכתב עם חכם יהודה בריאל ממנטובה. חכם יצחק חיים כהן מזכיר אותו לשבח, וחכם משה חגיז מכנהו: 'הרופא המלומד והירא-שמים'.
בשנת תל"ט (1679) הוציא לאור באמסטרדם את ספרו 'מעלות העברים' בשפה הלטינית. בחלק השני הוא מתאר את העלילות שטפלו על היהודים בעולם הנוצרי, ומזים את האשמות נגדם.
חכם יצחק קארדוזו היה מתנגד נחרץ לתופעת השבתאות, והסתייג מפועלו של אחיו, מיכאל אברהם קארדוזו, שהיה מתומכי משיח השקר. בספרו 'הפילוסופיה החופשית' הוא רואה בשבתאות חלול השם, המעבירה את העם על מצוות התורה. חכם יצחק קארדוזו התנגד ללימודי הקבלה, ובפרט הסתייג מן האמונה בגלגול-נשמות.
חכם יצחק קארדוזו נפטר בראשית שנת תמ"ד (1683). יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
בשנת תשל"א (1971) יצא לאור באנגלית ספרו של הרב פרופ' יוסף חיים ירושלמי: מהחצר הספרדית לגטו האיטלקי, מונוגרפיה על חייו של חכם יצחק קארדוזו. בשנת תשל"ב (1972) יצא לאור בעברית חלקים נבחרים מספרו 'מעלות העברים' בתרגום מואר של פרופ' יוסף קפלן. בשנת תשע"ג (2013) הוקם בעיר הולדתו טרנקוסו בפורטוגל, מרכז מורשת יהודית, במקום שהיה בית הכנסת העתיק של העיר. מרכז המורשת נקרא על שמו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבהשפלה הגדולה גבורתו ושכינתו עם בניו
התורה לא ניתנה בגני-עדנים ולא בהרים גבוהים, כי הקדושה והחכמה אינן באות בעדנים, ולא בפינוקים של הבל, ובהליכות של התנשאות, אלא בענווים ובנעלבים. על כן בחר ה' לפרסום תורתו באותו ההר הנמוך והקוצני, והרי זו משמעותה של המילה: סיני - שהיא מלשון סנה, ועניינה קוץ ואטד, להודיעך שבצרות הקשות ביותר ובהשפלה הגדולה גבורתו ושכינתו עם בניו.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 84-85, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהיו עומדים המלכים, במעמד ברכת שלום המלכות
היהודים שבתורכיה, ובפרס, ובאיטליה, ובגרמניה, ובמקומות אחרים, חייבים לבקש את פני א-לוהים על הנסיכים והמחוזות שבהם הם יושבים, וכך הם נוהגים. ובכל מועדיהם וחגיהם הם עורכים ברכה מקודשת וידועה, לכבודם של המלכים ולכבודן של הממלכות, שבהן הם יושבים. אף היו מלכים תורכים וספרדים, שבפניהם נאמרה ברכה נאמנה זו, והיו הללו עומדים על רגליהם ברגשי יראת כבוד מפני המילים הקדושות, שבהן הם מבקשים שגשוג והצלחה טובה. ... שבזכות אברהם ויעקב יברך את הגויים, דבר הראוי שיהיו הללו נותנים עליו את דעתם, בכל לבם, על ידי כיבוד היהודים.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 66, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא היה ביד הזמן להטיל שינוי בספר המקודש
היהודים הם השומרים הנאמנים של כתבי-הקודש והגזברים השקדנים של אותן אבני חן היקרות, שאין ערוך להן, המכונסות בספרים הקדושים. ... הא-ל מזהיר בתורתו, שלא יוסיפו ולא ימעטו ממנה דבר באומרו: 'לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו'. אסור לשנות, להוסיף או לגרוע מילה, הברה ואף נקודה אחת מאותן מילים קדושות; ומסיבה זו, אף על פי שהיהודים מפוזרים בכל ארבע כנפות הארץ, ספריהם שלמים וברורים, בלא התחלפות מכל מין שהוא. הם נוהגים בהם יראה יתירה, וזו זכות ומעלה גדולה לישראל, שיש בידם תורה קדושה מאד שנכתבה כמו לפני שלושת אלפי שנים, ולא היה ביד הזמן והגלויות ועריצותם של הנסיכים והמלכים, להטיל שינוי בספר המקודש הזה, שלא רק בקדושתו ובטהרתו הוא מעולה מכל כתבי האדם, אלא גם בקדמותו.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 128, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שתיקנו התפילות שיהיו שוות לכל למלומדים ולבורים
המסורת הנאמנה של הקדמונים מספרת, שכיוון שראו עזרא הכהן והנביאים זכריה ומלאכי, שהיו איתו, וחכמי אנשי כנסת הגדולה, שעתידים היהודים להתפזר בכל העולם כולו, ושרבים כבר יושבים באסיה ובאירופה, עמדו ותיקנו תפילות שיהיו שוות לכול, ואפילו יהיו יושבים בגלילות שונים שיהיו מתאספים בבתי מדרשותיהם ובבתי כנסיותיהם בשביל לאומרן. תפילות אלה מלאות יראה, מושלמות וברורות כל כך, עד שיש בזה כדי להוכיח, שהותקנו והוסדרו על ידי נביאים וחכמים גדולים, כפי שהיו אלו שישבו באותה כנסת הקדושה ... לפיכך מתפללים כל היהודים, גם המלומדים והחכמים וגם הבורים והפשוטים, בנוסח אחד ומשתמשים באותו הסדר עצמו.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 70, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שיצא גורלו לפתיחת ההיכל, כשנשמע שהועלה על המוקד
כשיצא העלם יצחק דה קאסטרו טארטאס מהעיר פאראהיבה, כתב להוריו באמסטרדם והודיע להם, שהוא יוצא לריו דה ז'נרו כדי לטרוח עם אחדים מקרוביו, היושבים שם, ולהביאם לידי יראת א-להים, ושלא יצפו למכתביו במשך ארבע שנים. לאחר שעברו ארבע שנים הסמוכות, הגיע מכתב ובו כתוב שהוא נשרף חי בעיר ליסבון. ... היו נוהגים שם שלא למכור את המצוות, אלא מכניסים את שמות הקהל, בזו העדה, לשתי תיבות, אחת לעלות לספר התורה, והשנייה לפתיחת דלתות ההיכל, להגבהת הספר וליתר המצוות, כדי שהכל ייטלו חלק, כל אחד לפי הגורל שיפול לו במצוות; וכל אימת שנודע לפרנסים שאיש עזב את העיר ליישב בארץ אחרת, היו מוציאים את פתקו. וכך נהגו גם בעלם הקדוש, לאחר שהפליג מאמסטרדם לברזיל, הוציאו את פתקו שלו. ובשבת הראשונה, לאחר ששמעו הוריו ואחיו את הבשורה, שנשרף חי בליסבון, דרש החכם רבי שאול לוי מורטירה, עליו השלום, וייחד את דיבורו לזכרו המבורך של הקדוש; וכשבאו להוציא את הגורלות, היה הראשון שיצא לפתיחת דלתות ההיכל, זה של יצחק דה קאסטרו טארטאס המהולל.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 33, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכל התורה היא קיצור ספר גמילות החסד
היהודים גומלים חסד לא-ל, לאנשיהם, ולזרים, לגרים ולאויבים, לעופות ולעצים; וכללו של דבר, כל התורה כולה היא קיצור ספר גמילות החסד וסמל האהבה.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 110, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)