חכם מאיר בנימין מנחם דאנון


מקצת שבחו

חכם מאיר בנימין מנחם דאנון נולד לאימו אסתר ולאביו חכם רפאל דאנון, כנראה, בשנת תקל"ט (1779) בסרייבו.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר שראי בוסנה (סרייבו). היה תלמידו של רב העיר וראש הישיבה, חכם דוד פראדו. בשנת תק"ץ (1830) החל לשמש רב העיר וראש הישיבה בעיר שראי בוסנה (סרייבו).
בשנת תקצ"ט (1839) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר ירושלים. חכם מאיר בנימין מנחם דאנון שימש דיין בבית הדין של החכם באשי, הראשון לציון, חכם אברהם חיים גאגין. הוא חתום יחד עם חכמי ירושלים על שטרי שליחות לשד"רים, ועל אישור קבלת כספים מארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם.
בשנת תר"ו (1846) הוציא לאור בירושלים את ספרו 'באר בשדה' - חידושים על פירוש רש"י ועל פירוש הרא"ם. בתחילת הספר הביא תשובתו בשאלת חיוב תלמידי חכמים במגביות הצדקה.
חכם מאיר בנימין מנחם דאנון נפטר ביום כ"ב חשון תר"ט (1849), והובא למנוחות בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאף שיכול ללמוד בביתו, צריך לילך לבית המדרש
'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה'. - נראה לעניות דעתי, שבי"ת 'בתורה' - היא בי"ת בשביל, וכך אמר, שתהיו עמלים בשביל התורה, שאף על גב שאתה יכול ללמוד בביתך, צריך לילך לבית המדרש, וכמו ששנינו: 'הוי גולה למקום תורה'. ולמד זה מהכתוב 'תלכו' - שתרוויח שכר פסיעות.
ואחר כך אמר: 'ואת מצוותי תשמרו' - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור - פירוש שיהיו יגעים בתורה עצמה להבין, דהיינו ללמוד וללמד על מנת לשמור ולקיים.
באר בשדה, דף קלא ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבית המקדש השלישי אינו חסר אלא נתינה
'ונתתי משכני' - זה בית המקדש, שאם רצה לומר שישכון בתוכה, היה לו לומר 'ושכנתי בתוככם', כמו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אלא מוכרח לומר ש'משכני' - זה בית המקדש. ומשאמר: 'ונתתי' - מוכח שמדבר על בית המקדש השלישי, שעתיד הקדוש ברוך הוא להורידו בנוי ומשוכלל מן השמים, שאינו חסר אלא נתינה. 'ולא תגעל נפשי אתכם' - שלא תאמר כיוון שבית המקדש שלעתיד, יהיה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ולא יוכלו האויבים לשלוט בו, ואם, חס ושלום, יתחייבו ישראל, אז ישפוך חמתו עליהם, לזה אמר: 'ולא תגעל נפשי אתכם', שהרי לעתיד לבוא אסיר את לב האבן מבשרכם, ולא יתחייבו ישראל.
באר בשדה, דף קלא ע"ב-קלב ע"א, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד משכבש ישמעאל את מצרים, התבטל האיסור לשבת בה
'ולא ישיב את העם מצרימה' - כתב הרא"ם אך מה שיש לתמוה וכו' על כמה קהילות השוכנים שם וכו'. ונראה לעניות דעתי ללמד זכות על השוכנים שם, על פי מה שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בפרק ה' מהלכות מלכים וזה לשונו: ויש לומר שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל, על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהיר אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל הארצות, שנאמר: 'כמעשה ארץ מצרים'. עד כאן. הרי שהטעם שאסרה תורה לדור בארץ מצרים, אינו אלא מפני שמעשיה מקולקלים, ואם כן בהיבטל הסיבה תבטל המסובב, ולזה כשכבש מלך ישמעאל ארץ מצרים, וכל העם היושבים בה, היסב אותם מלך ישמעאל לדתם ונימוסם, ואחר כך בהמשך הזמן, נשכח מאנשי ארץ מצרים עבודתם וחוקותיהם הראשונים, המקולקלים, ושבו ונעשו כישמעאלים, שאינם עובדים עבודה זרה, ואז נתיישבו בה קהילות ישראל, שכבר נתבטל הטעם וחזרה להיתר.
באר בשדה, דף קסח ע"ב-קסט ע"א, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יראו פני ה' ריקם מן הצדקה
אף על גב שבפרשת משפטים פירש רש"י: 'ולא יראו פני ריקם' - הביאו לי עולות, מכל מקום כאן שכתוב: 'ולא יראה את פני ה' ריקם' - מ'את' מרבים גם כן הצדקה, כמו שנמצא בספרי: 'ריקם' - מן הצדקה, שצריך להזמין עניים, שצריך ליתן חלק גבוה לעניים, שהם כלים שבורים של הקדוש ברוך הוא, כפי שנמצא בזוהר הקדוש, ועל זה כתוב אחריו: 'איש כמתנת ידו', וכמו שכתב רש"י.
באר בשדה, דף קסז ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לא לתבוע מתלמידי חכמים שישתתפו בעול המס בענייני מצוות
מנהג כל ישראל להטיל כל ענייני מצוות צדקה, לכיס הכלל החייב במס, ורווח הניחו לתלמידי חכמים העשירים, לכבוד תורתם, וגם שלא יטרדו בדרך ארץ יותר בשביל ההוצאות האלו. - פירוש שאם יתנו תלמידי החכמים בהוצאות אלו - דהיינו בענייני מצוות וצדקה, צריכים על כורחך להיטרד הרבה בעסק, ולמעט בעסק התורה, היפך ממה ששנו: 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'.
ואם רווח הניחו אפילו לתלמידי חכמים העשירים, כל שכן וקל וחומר לתלמידי חכמים שבעירנו, שידם קצרה להשיג כדי צורך טיפול טפם, וכל יום ויום הולכים הלוך וחסור, וכלה הקרן, ואין חונן, ואין מרחם, ואין מחזיק בידם, וזה גורם, שחס ושלום, יסגרו דלתות בית המדרש, 'ואם אין גדיים אין תיישים', 'דרכי ציון אבלות'. חלילה, חלילה לבני עירנו, שמעולם היו אוהבי התורה ולומדיה, לעשות כן. הן אמת שלא באו לידי מידה זאת לתבוע מתלמידי החכמים שישתתפו עמהם בעול המס בענייני מצוות, אלא מתוך הלחץ, זה הדחק, שבעוונותינו הרבים כל יום הולך וגדל, וכלו כל הכיסים והציבור דחוק.
אומנם אם כן יעשו, יותר ממה שמרווחים יפסידו בזה. למה הדבר דומה למי שרוצה לכבות האש בתבן, שיותר ויותר עולה אש להבת ... שתתמעט התורה ותשתכח מלומדיה. ואם אין תורה אין קמח.
באר בשדה, תשובה לשאלת קהילת בוסנא בתחילת הספר, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שיהיה זהיר לכתוב על המחברים בלשון כבוד
שתהיה זהיר לכתוב על המחברים בלשון כבוד, ושים לנגד עיניך מה שכתב מופת דורנו הרב חיים אזולאי, ה' ישמרהו, בשם הירושלמי, שלעולם יהיה בעל השמועה לנגד עיניו, ובזה יהיה זהיר, שלא יהיה נכווה בגחלתו. גם הזהר לך שלא תכתוב כלל בגיליוני הספרים. וכבר ראיתי שבאיזה מקומות כתבת ומחקת, והיה מן הראוי לענוש לך על זה, אלא שעשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי.
מבוא חכם יצחק נסים, חסד לאלפים, עמ' 12. מכון הוצאת כתבי יד וספרי חכמי ספרד, ישראל, תשל"ז (1977)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ששם שמיים מורגל בפינו, כל מעשינו יהיו לשם שמיים
הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, אמרו לו: רבי, להיכן אתה הולך. אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: מה מצווה זו. אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי מצווה היא? אמר להם: כן, מה צורות של מלכים וכו', אני שנבראתי בצלם ודמות על אחת כמה וכמה. בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, אמרו לו: להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם אותו אורח בתוך ביתי. אמרו לו: כל יום יש לך אורח? אמר להם: וכי אותה נפש עלובה, אינה אורחת בתוך הגוף?! יום זה היא כאן, למחר אין היא כאן. עיין שם. ...
ומה שמביא הלל המקרא של 'ברוך ה', יום יום יעמוס לנו' - נראה לי שכך אמר: 'ברוך ה' יום יום' - שהקדוש ברוך הוא מבורך בפי ישראל, אפילו באותה הדברים העמוסים לנו לצרכי גופינו, והם דברי רשות, אפילו כך, שם שמים מורגל בפינו, ועושים לשם שמים.
באר בשדה, דף צא ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים, תר"ו (1846)