חכם חיים אביגדור


מקצת שבחו

חכם חיים אביגדור נולד לאביו ולאימו בסביבות שנת ת"ס (1700) בקושטא.
ראשית תורתו למד בישיבת חכם אליעזר נחום, מחבר הספר 'חזון נחום'. שני הוריו נפטרו בקטנותו, והוא גדל בביתו של חכם משה הכהן, מחבר הספר 'כהונת עולם', חתנו של חכם שמואל פרימו. במשך שבע שנים למד בישיבתו של רבו, החכם חיים קמחי, שבשנת תע"ח (1718) זכה ועלה לארץ ישראל, והקים ישיבתו בעיר צפת.
חכם חיים אביגדור נשא אישה, אך לא זכו לילדים. בשנת תפ"ח (1728) ביקש לעלות לארץ ישראל, ללמוד בישיבתו של רבו, החכם חיים קמחי, בצפת. בטלטולי הדרך הגיע למצרים, שם התארח בביתו של בביתו של חכם אברהם מוספייא, במשך כשמונה חודשים. בינתיים נפטר רבו, וישיבתו התפזרה, וחכם חיים אביגדור נאלץ לשוב על עקבותיו, ולחזור לעיר קושטא. בשל מגיפה, שפרצה בעיר קושטא, עבר לשאלוניקי. משם, החל סובב בערי אירופה: איטליה, גרמניה והולנד, במסע מייגע ורווי סכנות, בארצות שאת שפתם לא הכיר. במסעותיו אסף תרומות עבור התחדשות היישוב היהודי עיר טבריה, ועבור ישיבה שביקש לייסד בה. בהגיעו לאמסטרדם קיבל את תמיכת חכמי העיר וגביריה, והיה סמוך על שולחנו של חכם יוסף הכהן די אזיבידו.
בשנת תק"ב (1742) יצא לאור באמסטרדם ספרו 'פרי עץ חיים' על הרמב"ם, ארבעה טורים, התלמוד והפוסקים. ספרו כולל גם שאלות ותשובות, ודרושים וחידושים על המקרא עם הקדמות חכם שמואל פרימו.
יש אומרים כי אכן חכם חיים אביגדור זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר טבריה, ונפטר שם.
יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ז בתמוז. יום בו חתם, הרב אריה לייב, אב בית הדין של קהילת האשכנזים באמסטרדם על הסכמתו לספר 'פרי עץ חיים'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשלומד בה
'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ... לטוב לנו כל הימים' - איך הם לטוב המצוות? - שהרי תרי"ג מצוות מי יכול לקיים אותם?! - שהרי תרומות ומעשרות הם מצוות הנוהגות בארץ, והיום אינם נוהגים, וגם מצוות ייבום ומצוות חליצה, גם כן מי יכול לקיים?! ותרצו, שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשמקיים אחד מהם או לומד בהם, הרי הם לו כאילו מקיים אותם. זהו שאמר בעל המאמר: 'שמא לרעתכם'?! - כלומר שמה שהבאתי לכם לעולם הזה, ונתתי לכם כל כך מצוות היא לרעה, שמי יוכל לקיימם כל תרי"ג מצוות, שכמה מצוות יש שאינם בידי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא נתתי אלא לטובתכם - שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשלומד בה. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה כל העוסק בקורבנות ולומד בהם, כאילו מקיים אותם, או מקיים אחד מהם די. וצריכים אתם ראייה, שאינו הכרח לקיים כולם, ממלאכי השרת, שהרי אמרו במדרש כשעלה משה רבינו למרום, היו רוצים המלאכים את התורה, אמר משה להם: מה כתוב בה: 'לא תרצח' - יצר הרע יש ביניכם?! שוב מה כתוב בה: 'לא תשא' - משא ומתן יש ביניכם?! אם כן, איך היו רוצים את התורה? - אלא ודאי שהיו סוברים כמי שאמר: או כשלומד בהם או כשמקיים אחד מהם די.
פרי עץ חיים, פרשת ניצבים, דף סט ע"א, אמסטרדם, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלעתיד תחזור חיבתו שלמה כאשת נעורים
'כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד' - שזה הכתוב מבשר על הגאולה העתידה לבוא, בעזרת ה'. אם כן תאמר כנסת ישראל: אם כן יהיה כבית שני שהייתה כארוסה, לזה אמר: 'אל תראי כי לא תבושי' - מלראות פני, כי אז 'בושת עלומיך תשכחי' - דהיינו ההוא זמן שהיה לך דין ארוסה בבית שני, לא תזכרי עוד, שאז מפני שהייתה כאלמנה, משום כך לא חזרה חיבתו שלימה, אבל לעתיד לבוא, בעזרת ה', שתהיה כאשה עזובה ואשת נעורים, מה שלא הייתה בבית שני. ואף על פי שגירשתי אתכם, אחר כך אינם גרושים, אלא 'בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך' וזה מסיבה ש'אהבת עולם אהבתיך'.
פרי עץ חיים, פרשת וזאת הברכה, דף ע"א ע"א, אמסטרדם, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הרשע משלים אחד למאתיים כדי שלא ייתן ולא יתנו אחרים
'עושק דל להרבות לו, נותן לעשיר אך למחסור' - לכאורה אין מובן, וכי משום שגוזל מהדל, משום כך מתרבה ממונו?! - אדרבה נעשה דל יותר. ועוד 'נותן לעשיר אך למחסור' - אדרבה, כיוון שנותן לעשיר נעשה עשיר יותר. אלא כוונת העניין יובן, במה שאמרו במסכת פאה: מי שיש לו מאתים זוז, לא ייטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היה לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנים לו כאחד, הרי זה ייטול. עיין שם. ...
זהו כוונת שלמה המלך: לפעמים רואה אדם עני, שיש לו מאתים זוז ואין מספקים לו, ובני אדם אינם נותנים, שכך הדין כמו שכתוב במשנה. מה עושה הצדיק הזה? עושקו ונוטל ממנו זוז אחד או שניים, שעל ידי זה יכולים לנותנו, אפילו בפעם אחד אלף זוז. והיינו מה שכתוב: 'עושק דל להרבות לו'. ולפעמים 'נותן לעשיר', כלומר נותן כדי שיהיה עשיר, כגון בדרך משל יש לעני מאה תשעים ותשעה זוזים, מה עושה זה? - נותן לו זוז אחד כדי להשלימו למאתיים, ודבר זה 'אך למחסור' - גורם לאבד לו, שאם לא היה נותן לו זה הזוז אפשר שהיה מוצא אדם אחר, שהיה נותן לו אלף זוז. ... ובזה יובן כוונת התנא: 'ארבעה מידות בנותני צדקה' - איך כולל בארבעה נותני צדקה: זה שלא ייתן ולא ייתנו אחרים, אלא במה שאמרנו יובן, שלפעמים נותן לאחד שיש בידו מאה תשעים ותשעה, כדי שלא ייתן ולא ייתנו אחרים, והינו רשע לעולם.
פרי עץ חיים, משלי, סימן כ"ב, דף ע"א ע"ב, אמסטרדם, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמיתת הצדיק מכפרת שיש אהבה ביניהם ומרגישים במיתתו
אמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם שצדיק מכפר על הדור, מסיבה שכולם מרגישים במיתתו, וכמו שכתב בזוהר, שמיתת הצדיק היא כמו המקיז דם בזרוע אחת, ומכפר על כל הגוף. אבל כשאין אהבה ביניהם ואינם מרגישים במיתתו, אפילו בעשרה אינם מתכפרים. ובחורבן בית המקדש גם כן מסיבה שלא הייתה אהבה ביניהם, לא נתכפרו במיתת הצדיקים.
פרי עץ חיים, פרשת וירא, דרוש ראשון, דף נ"ג ע"ב, אמסטרדם, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד 'ותען להם מרים', שגדול יום זה, כדין האנשים, לשיר גם בפה
'ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את התוף בידה, ותען להם מרים שירו לה'' - וקשה שהרי היה לו לומר 'ותען להן' - שמילת 'להם' הוא לשון זכר. אלא כוונת העניין כמו שכתוב בש"ס 'קול באשה ערווה', וכאן גם משום זה, לא עשו אלא בתופים, ולא השמיעו קול, באה מרים ואמרה להן: 'שירו לה'' - כלומר גם בפה, משום שאתם היום יש לכם דין אנשים, משום כי גדול יום זה להשמיע בנס ה', ועוד כי השכינה בתוכנו, ואין מחשבה של עבירה. הרש"ף זיכרונו לברכה.
פרי עץ חיים, פרשת בשלח, דף ס"ב ע"א-ב, אמסטרדם, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מפני שעבדים היינו, הוציאנו במופתים, המושכים את הלב
'כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים ... ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ביד חזקה' - שאין לו מובן, לא השאלה של בן ולא התירוץ של אב. ...
שקושיית הבן שהוא כמשל התינוקות, כמו שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, שנותנים דברים המושכים את הלב, עד שיהיה בן דעת, נוח הדבר לגבי קטן ממש, אבל אתם שהייתם במצרים, גדולים בזקנכם עד מותנכם, וכבר הייתם גדולים כשנצטוויתם, מה יש לומר אלו הדברים של תינוקות? - לזה מתרץ לו אביו: 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ביד חזקה' - כלומר הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומשום כך הוצרך ה' לעשות אותות ומופתים במצרים כדי שנכיר גדולתו.
פרי עץ חיים, פרשת בשלח, דף ס"ב ע"א, אמסטרדם, תק"ב (1742)