חכם יוסף משה שטרית


מקצת שבחו

חכם יוסף משה שטרית נולד לאימו מרים לבית דהאן, ולאביו חכם מכלוף שטרית, בשנת תרס"ט (1908) בטבריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם מכלוף שטרית, בטבריה, מחבר הספר 'אהלי שם', שעלה מתפילאלת במרוקו, בשנת תרמ"ו (1886), שימש בדיינות בעיר טבריה, והיה נשיא כוללות רבי מאיר בעל הנס, במשך כארבעים שנה.
הוא היה ילד פלא, שלמד ביחידות מפי החכם חיים הלוי, וכבר בגיל 5 החל ללמוד גמרא. הוא החל ללמוד בתלמוד תורה, מייסודו של החכם רפאל ביבס אך כשהיה בן 6, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהמיטה חרפת רעב על יושבי העיר טבריה. ימי המלחמה הותירו סימניהם בחכם יוסף משה שטרית, הוא סבל מריקבון בשיניו. רופא שיניים לא היה בטבריה, והוא נאלץ להרחיק עד ביירות לרפא את כאביו.
בשנת תרפ"ה (1925) הוסמך כשוחט מומחה, והצטרף לישיבה, הסמוכה לקברו של התנא רבי מאיר בעל הנס. לאחר מכן, החל ללמוד בישיבת בית הדין, בבית הכנסת הגדול 'עץ החיים' על שפת הכנרת, יחד עם חכמי בית הדין: אביו חכם מכלוף שטרית, חכם יעקב חי זריהן, חכם יעקב ועקנין, וחכם אליהו ילוז.
בשנת תרצ"ד (1934) חכם יוסף משה שטרית נשא לאשה את מרת מסעודה בת החכם אהליאב אוחנה.
בשנת תרצ"ו (1936) הוא מגיה את הספר 'קורבן אליצור' של חכם אליעזר מנצור סתהון, אב בית הדין בטבריה.
בשנת תש"ו (1946) הוסמך לרבנות ע"י רבה של טבריה, אב בית הדין, חכם יעקב חי זריהן. הוא משמש בקודש בכל צורכי בציבור בוועד קהילת 'כנסת ישראל', ובמשך למעלה מ20 שנה הוא משמש בקודש כרב בית הכנסת 'מימוניה', הסמוך לציון קברו של הרמב"ם. עד קום המדינה היה פעיל במחתרת 'ההגנה', ולאחר קום המדינה, שירת בצבא כאיש מילואים, והיה פעיל מאוד בקליטת העולים החדשים בטבריה. בתקופת הצנע, בעשר השנים הראשונות להקמת המדינה, ועם בעיות הפרנסה, פתח חנות, והתפרנס ממכירת בדים.
בשנת תשי"ג (1953) נפטר חכם יעקב חי זריהן. הוא מקדיש את ביתו להקמת בית כנסת ובית מדרש. חכם יוסף משה שטרית, עמד לקיים את צוואתו, הוא טיפל במרת לאה, אלמנתו של חכם יעקב חי זריהן עד פטירתה, ואחר פטירתה, הקים על שמם בביתם, את מדרש 'אוהל יעקב ולאה'.
חכם יוסף משה שטרית עסק גם בפעילות ציבורית. הוא היה מזכיר הפועל המזרחי בטבריה, ושימש כחבר מועצת העיר, ותקופה מסוימת שימש גם כסגן ראש העיר. בהמשך שימש מזכיר בית הדין הרבני האזורי, ויו"ר המועצה הדתית. היה חבר ויו"ר כוללות רבי מאיר בעל הנס.
חכם יוסף משה שטרית נפטר ביום י"ח בתמוז תשנ"ה (1995). אחר פטירתו, בשנת תשס"ג (2003) יצא לאור בידי בניו ספרו 'זיכרון לשמו' - שו"ת ודרשות. (תודה לרבי שלום בן אבי על זכות דף החכם)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תפקיד האדם השלם להשפיע מחסידותו על סביבתו
היהודי החסיד בין האדם למקום, ואינו מקיים דברים של חסידות בין אדם לחברו, מעורר לעז בני אדם, גורם לחילול ה', ומשמיץ החסידות בעיני הבריות. הטעם שיהודי כזה אינו משפיע מחסידותו על סביבתו, אינו מורה למקורביו, ואינו משמש להם דוגמא, שזה מתפקידו של האדם השלם. אינו מחבב התורה על ההמונים, ועוד להיפך משניא בזה ומבזה ומחלל התורה והחסידות.
זיכרון לשמי, הספדים ארוכים, עמ' 335, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד נר חנוכה על שולחנו, שישתדל להכניס האמונה בשביל בניו
'נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, ובשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו'. - לומר כי עיקרי היהדות, יש לדאוג לא רק לעצמו, אלא גם עבור הכלל. וזה שנאמר: 'על פתח ביתו מבחוץ' - להחזיר למוטב גם את אלו העומדים בחוץ, להחדיר בהם את האמונה ואת נס החנוכה של החשמונאים, ורק בשעת הסכנה 'מניחו על שולחנו' - כי אין לו האפשרות, ולכן על כל פנים, ישתדל להכניס האמונה על שולחנו בשביל בניו ובני ביתו, הסמוכים על שולחנו.
זיכרון לשמי, דרשות לחגים ולמועדים, עמ' 229, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לעניין גילוח במועד, שבכלל התקנה, לא אסרו למתגלחים כל יום
כשאסרו מצד איזה דבר, שראוי להעלות על לב, שיבוא אותו דבר בטל לאחר זמן, ודאי דעת האוסרים, שבהיבטל הסיבה, יבטל המסובב, והרי כאילו תיקנו בפירוש עד שתעבור אותה סיבה. ... ואם כן הוא בנידון שלנו לעניין איסור גילוח במועד שגזרו חכמינו זיכרונם לברכה, בזמנם כולם היו מגלחים רק פעם בחודש או יותר ולכל הפחות פעם בשבוע אבל לא בכל יום כי המדובר הוא בגילוח הראש או תספורת הזקן לייפותו במספריים, וזה לא מצוי שהיו עושים בכל יום. ... כאן אין בכלל עקירת דברי חכמינו זיכרונם לברכה או ביטול גזירתם שנצטרך מניין אחר לבטלו כי באופן כזה נוהגים להסתפר בכל יום, וגם בערב יום טוב, ואין חשש שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, לא הייתה בכלל התקנה, ולא אסרו בכך מעולם, ולכן לא חל בכלל הדין: כל שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כי לא היה אסור כזה גם בעת הגזירה.
זיכרון לשמי, שו"ת בהלכה, עמ' 107-108, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שתתבטל הגזרה ויהיו האיש והאישה שווים, שישמע קול כלה
'קול חתן וקול כלה' - כפי שנהוג עכשיו, אין אנו שומעים רק 'קול חתן' ולא 'קול כלה'. הוא החתן אומר: גהרי את מקודשת לי', והיא הכלה אינה משיבה על זה: 'הן'. היא רק שותקת, ומקיימת שתיקה דומה כהודאה. ולא רק שאינה צריכה להשמיע קולה, גם אינה רשאית לכך. .... וזה נגד האידאל של היהדות באישות. כי האידאל של היהדות הוא 'זה לעומת זה', שווה זכויות וחובות במלוא מובנם של המילים, בלי שום יתרון אחד על השני, אף במאומה, לא בזכות ולא בחובה. ... ובזה נבין הפסוק בתורה: 'ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו' - על אשתו לא נאמר אלא 'נוכח אשתו'. ... לא 'עזר' ולא 'כנגדו', אלא דווקא לנוכח אשתו, מפני שגם היא יושבת תמיד לנוכח בעלה. וזה מושג חדש אצל האבות והאימהות שלנו, שלא שלטה אצלהם בכלל הזוהמה של עץ הדעת. ... וזה המובן של הברכה: 'עוד ישמע קול חתן וקול כלה' - כי תתבטל הזוהמה של חטא עץ הדעת, ותתבטל גם הגזרה של 'והוא ימשול בה', ויהיו שניהם, האיש והאישה שווים, וישמע גם קול כלה.
זיכרון לשמי, דרשות לנישואין, עמ' 170-172, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להחזיר לדור הזה את האמונה בטוב שבאדם
אף הגשר בין אדם לאדם נעשה מעורער ומט ליפול. שוב אין האדם רואה בחברו יצור א-לוהי, כמותו שותף למעשה בראשית, חבר ורע למימוש המשימה המשותפת, שהטיל הבורא בברואיו ומעשה ידיו. ונהפוך הוא, עומד האדם מול רעהו, כזאבים הנאבקים על הטרף, וחוששים שחלקו של האחד, יגרע מחלק חברו. ... לכן יש להחזיר לדור הזה את האמונה בטוב שבאדם, והנעלה שבקסם הבריאה.
זיכרון לשמי, דרשות לבר מצווה, עמ' 214-215, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אביא לכם ראשון בזכות התאחדות כל ישראל בכל חלקיו
'ולקחתם לכם ביום בראשון' - וזה הרמז שהתורה רומזת כדי לא להרחיק אדם מישראל כי כל ישראל ערבים זה לזה, ומה שמחסיר זה משלים זה, ובהתאחדות כל ישראל בכל חלקיו וזרמיו לגוף אחד, אז הקדוש ברוך הוא מתעלה, וישראל נעשים חביבים עליו, כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כגוף אחד. ואין שום אומה ולשון יכולה להם, כמו שנאמר: 'לו חובר עצבים אפרים הנח לו'. ובאחדות העם, ובליכודו לעם אחד, ולחטיבה אחת, אז יתקיימו בו דברי התורה והנביאים כעם נבחר, כעם סגולה, ולהיות עליון על כל הגויים, ובזכות 'ולקחתם לכם ביום הראשון' אביא לכם ראשון זה מלך המשיח, שכתוב בו: 'ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן'. אמן ואמן.
זיכרון לשמי, דרשות לחגים ולמועדים, עמ' 227, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003).