מקצת שבחו

מובא במגילת איכה וזה לשונו: 'אחד מאתונה בא לירושלים, מצא מדוכא (כלי אבן) שהיה שבור, לקחו והביאו אל לחייט, אמר לו: תפור לי את המדוכה השבורה, הושיט לו מלוא קומצו חול, ואמר לו שזור לי חוטים מהחול ואתפור.' עד כאן. ...
הכוונה שרמז לו על ישראל שהם מדוכים ושבורים ופזורים כמו אותה מדוכה שבורה, מה תקנה יש להם שישובו לארצם, ו'הן עם לבדד ישכון' ויתוקנו משבירתם ומפוזרים? והחייט הוא הבין חידתו ומליצתו גם הוא רמז לו ברמז תשובה, שישראל נמשלו לחול הים ולזה לקח מחול הים ונתן לו, ואמר לו: 'שזור לי חוטים לתפור המדוכה' - רצה לומר: בזמן שיהיו ישראל שזורים באחדות אחד ואין ביניהם לשון הרע, זה הוא תקנתם כמו המדוכה הנשברת יש לה תקנה על ידי תפירה.
'כל ישראל' אף על פי שהם מדוכים ונשברים ומפוזרים, תקנתם על ידי אחדות ושלום ביניהם, יתקנו שבר בת עמי בתשובה גמורה, ואז 'ישראל אשר בך אתפאר', 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', והוא באחד.

תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ואומרו נפש לשון יחיד, לרמוז שלא זכו ישראל לקבלת התורה אלא על ידי האחדות שהיה ביניהם, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. ...
וכבר נתנו חכמינו זיכרונם לברכה טעם לזה, מאחר שהתורה כלולה מתרי"ג מצוות, ויש בהם כמה מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם, כגון מצוות השייכות לכוהנים, ויבום וחליצה, על כן על ידי האחדות יהיו לאחדים כל איש מישראל, וזה יקיים זה וזה יקיים זה ונמצא שעל ידי כולן תתקיים כל התורה. ...
וזהו גם כוונת הכתוב: 'תורת ה' תמימה' ב- כל איכויותיה ובחינותיה בתרי"ג מצוות, ואי אפשר לשום אדם לקיים התורה, ולכן לא זכו לקבל התורה עד שיעשו האחדות ביניהם, להיותם בחינת נפש אחד.
וזה אומרו: 'משיבת נפש' - לפי שבכל הסעות כתוב: 'ויסעו ויחנו' - לכן הוצרכה התורה, שתהא משיבת נפש לכולם כדי שיהיה להם הכנה לקבלה על ידי האחדות, שיהיו בחינת 'נפש אחת', שבזה יזכו כל אחד מישראל לקיים כל התורה כולה.

'איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם? - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.'
הכוונה בזה לומר על תלמיד חכם, שיושב ועוסק בתורה ובאה לידו איזה מצווה, על זה אמר רבי: תדע לך איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, שהשני דרכים האלו הם ישרים, בין העוסק בתורה בין העוסק במצוות, וצריך האדם לבחור לו הדרך היפה משניהם.
ועל זה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - והיינו שיבטל מדברי תורה ויעסוק במצווה, ועל איזה מצוה יבטל תורה ויהיה לו תפארת שבטל תורתו ונוטל שכר? כשיהיה לו תפארת מן האדם, שישבחוהו על שבטל תורתו ועסק במצווה, והיינו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ואמר: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה' - לפי שיקול דעת האדם, ושניהם שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים. אל יאמר החכם העוסק בתורה: הואיל וזו מצוה קלה, איני מבטל עצמי מדברי תורה בשביל מצוה זו. לזה אמר: 'והווי זהיר' - שכל המצות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים, בין אם תראה בעיניך קלה או חמורה - כולם שווים בה, ומבטלים התורה לעשותה,

ובמדרש ילקוט מובא: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית ביניהם לגמול חסד זה עם זה' - משמע כשהיו במצרים, לא היו גומלי חסד זה עם זה, ואם כך לא היו זוכים לדיוקן האדם, שיקויים בהם: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ', וכפי זה היו ישראל ראויים ללקות במכת ערוב, אלא שנתן הקב"ה פדיונם במצרים, צדקה עשה עם ישראל, ולכן כשיצאו כרתו ברית כאמור.
ועם זה האמור נבין כוונת הכתוב: 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - והכוונה כמו שיש למעלה שיתוף אחד, וגמילות חסד זה לזה, ומקבלים דין מן דין, כך מחויבים אנחנו למטה להיות העשיר והמסכן בחבורה אחת, ואז נהיה זוכים לדיוקן אדם וכל הבריות זעים ופוחדים מאתנו, ועתה: 'ולנו בושת הפנים' - שלא זכינו לדיוקן אדם, לפי שלא גמלנו חסד.

הנה ידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה: שבעלות הנשמה היתירה במוצאי שבת, כמה מעלות טובות מרווחת על ידי עסק התורה בשבת, ומלבד זה אם חידש חידושים בתורה בשבת, גורם כבוד גם לנשמת אביו ואמו, וזהו: בראשית - יאר שבת, שעל ידי עסק התורה בשבת, יאר גם לנשמת אביו ואמו. ולכן יתגבר האדם על יצרו כארי לעסוק בתורה והיינו: בראשית - ארי שבת.