מקצת שבחו

'כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו.' -
שתביט לעשות גדר לגאוותך, שלא לישא אשה לשם גדולה, 'ולא תשים דמים בביתך' - כלומר שלא תישא לשם ממון, ויהיה לשון 'דמים' רומז לזה, והטעם לזה משום: 'כי יפול הנופל ממנו' - כלומר מתוכו עצמו, קת הגרזן לקחוה מתוך היער, שלא יעלה בידו והיא לא תצלח. ...
'יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך' - רמז להתרחק מלישא לשם גדולה: 'יגיע כפיך כי תאכל' - כלומר שלא תישא לשם ממון, וגם 'אשתך כגפן פוריה' - כלומר שתהא אשה כשרה והגונה, 'ענבי הגפן בענבי הגפן'.
שזה יגרום ש'בניך כשתילי זיתים' - שהנושא אשה כשרה יהיו לו בנים בעלי הוראה ... שסוף שיוצאים ממנו בנים שמושיעים את ישראל, כעמרם שנשא לשם שמים, ויצאו ממנו מים טהורים, היוצאים מן מקדש כמשה ואהרון שהושיעו את ישראל.

מיום שעמדתי על דעתי, נהגתי והנהגתי בבית הכנסת שלי לחלוץ מנעלים של בגד בבית הכנסת בשעת נשיאות כפיים, ממה שאמרנו בפרק ז' במסכת סוטה דף מ', שהיא אחת מהתקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי: שיחלצו הכוהנים מנעליהם בשעת נשיאות כפיים. ... וכעת פקפק חד צורבא מרבנן על זה, באומרו שבשאר בתי כנסיות אינם נוהגים כן, והעירני לשנות פרק זה. ...
וכעת האיר ה' את עיני, ומצאתי להרב 'פנים מאירות' בחלק ב' סימן כ"ח, שאחר שהאריך להוכיח שגם במנעלים של לבדים יש איסור נעילת סנדל בתשעה באב וביום הכיפורים. ... הרי מבואר בדבריו, שאפילו אם אין במנעלים אלה משום נעילת הסנדל בתשעה באב וביום הכיפורים, מכל מקום צריך לחלוץ בעת נשיאת כפיים. ...
לעניין מה שהפריז הרב, על המידה, לאסור ללכת בהם בתשעה באב וביום הכיפורים אין שומעים לו, שלהרבה פוסקים אין זה תלוי בדברי בד, אלא בעור דווקא קרוי נעילת הסנדל - ותו לו. וכבר נהגו העם בסנדל כזה על פי גדולים, ולא חשו לדברי ה'בית חדש', שמצריך לילך יחף. ... מכל מקום, לעניין מנעלים אלו, בעת נשיאות כפיים ודאי שומעים לו, שאמר כהלכה.

יטעו הקטנים וישגו הנערים בחושבם שאביהם ומוריהם עושים להם רעה גדולה, לכופם תחת משא העמל ויגיעה ולימוד התורה, בהיותם אוהבים הבטלנות כתינוק הבורח מן הספר וכפרא למוד מדבר, כמו שכתוב: 'ועיר פרא אדם יולד'. אבל בסוף מוסיפים אהבה במלמדם להועיל, ומדריכם בדרך ילכו.

מעיקר הדין, איני יכול לצייר מה איבה שייך בזה, שיתראו הסוחרים יהודים ביריד לפני הפחות, מגודלי זקן, ובפרט שהוא מנהג השווה לכל נפש, שבזה מרגישים הגויים שאינם עושים כן לפחות מכבודם, אלא משום נימוסים שלהם. ...
שיש לתלות גידול זקנם לסיבה אחרת, ולא לביזוי השרים, וגם אנו עדים, שלא יתוו הפחות והשרים שאינם מגלחים זקנם להבזות בעליהם בעיניהם אלא למנהג ונימוס ... שידעו האמת באופן שאין בזה העדר כבוד להם, ולא יחשבו לעולם שכוונת היהודים לביזיון שלהם.

על מה ששאל כבודך, אם מותר לעשות מבגד אישה מעיל ומפה לספר תורה, אומר בקיצור, שהן אמת, שלכאורה נראה לאסור, כמה שכתב בסימן קמ"ז סעיף א' בהגה: 'אין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים, שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט', ובסימן קנ"ג בשולחן ערוך סעיף כ"א, שאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, וכמו שאמר כבודך בשאלתך.
אבל כבר ראית מה שכתב המגן אברהם בסימן קמ"ז סעיף קטן ה', שאם שינה צורתם מותר, אלא שאתה בספק אם חשוב שינוי מה שחותכים הבגד לקרעים.
אכן, לעניות דעתי אין כאן מקום ספק, שהרי יש כאן שינוי השם – שמלכתחילה נקרא מלבוש, ועכשיו נקרא מעיל או מפה, וגם שינוי מעשה – שכשהיה מלבוש היה בצורה אחת, ועכשיו נחתך קרעים-קרעים ואחר כך נעשה בצורה אחרת, והווי שינוי שאינו חוזר לברייתו.

התרתי בלא טבילה הריחיים של קאו"י במקום הפסד מרובה, שאמרו שאם יטבלו אותם כמעט ילכו לאיבוד, והיה טעמי מכוח ספק ספיקא. ...
באלה ריחיים של קאו"י, שאין הריחיים מתוקנים בלא העץ, אינם ראויים לשום תשמיש בלא העץ. אם כן הוא תלוי בפלוגתא אם צריך טבילה או לא, ואם כן הווי להצטרף לספק ספקא של פלוגתא ולהתיר בלא טבילה במקום הפסד ובפרט שיש מי שאומר שאין טבילת כלים אלא מדרבנן.