מקצת שבחו

גם ישראל אינם יכולים לקיים את כל התורה, משום שהרבה מצוות אין האדם יכול לקיימם כגון שלא באו לידו, או התלויות בארץ, באופן שגם ישראל אינם יכולים לקיים את התורה!
אבל ישראל, שהם נחשבין כגוף אחד ממש, ומה שמקיים זה כאילו קיים זה, ואחר שבכללותם נמצאת התורה מתקיימת. אמנם יצדק כל זה, בזמן שישראל הם בשלום ואחדות, שאז נחשבין כאיש אחד.

'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - רצה שלמה המלך, עליו השלום, לשבח ולפאר מעלת תהילת השיבה. כי אין כל אדם אשר לסיבת זכותו ומעשיו, יהיה ראוי שיזכה לשיבה, רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה, כמי שנותן צדקה לעני.
וזהו שכתוב: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - כלומר על צד הצדקה, שעושה השם יתברך עם האדם, תמצא השיבה. הרי מבואר כי אפילו יהיה האדם צדיק גמור, על כל זאת אין זה מספיק לו לזכות לזקנה ושיבה, רק על צד צדקה וחסד.

עיקר שלמות ישראל היא אם יהיו שלמים בתורה. ולכן כמה וכמה צריך האדם לכתת רגליו לבית המדרש, והלוואי ואלי יזכה להשיג חלקו, השייך לשורש נשמתו, ואז היא באמת שלימותו האמיתית.

יסוד התהילה ותפארת האומה הישראלית אינה תלויה בהממשלה והממלכה והניצחון ... כי עיקר הצלחתם ותפארתם היא בהיותם מצוינים וניכרים לעין כל, בתכלית השלמות המיוחדת להם, והיא חכמת התורה, אשר בה הם מעולים ומופלאים מכל העמים, ובה הם מיוחדים להיקרא 'עם חכם ונבון'.
וכן נרמז עניין זה בשלמה המלך שכתוב בו: 'וישב שלמה על הכסא למלוך' וסמוך לו 'ויחכם שלמה מכל האדם' - מכל זה מבואר שעיקר מה שישראל היו מעולים על כל האומות היא מצד החכמה והמדע, אשר היו להם בימי קדם, עד שהיו האומות, נחשבים בעיניהם, לפלא עצום ואומרים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.

'ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו' - וידוע הוא שאם ישראל יהיו לעם אחד, ובאחדות אחד, וברוב אחד, אפילו לא יהיו כל כך זכאים, אפילו הכי יזכו לגאולה.
וכמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - שמצוות צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, אזי הם מורים על האחדות, שכולם נפש אחד.
לזה רמז: 'ואם ימעט הבית' - רוצה לומר: אפילו ימעט הבית שהוא בית ישראל ... שאינם זכאים כל כך ... התיקון לזה הוא: 'ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו' - רוצה לומר: שיתייחדו כולם באחדות אחד, שיעשו צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, שמורים על האחדות.

בשנת התרע"ה, כשהייתה המלחמה העולמית, לא תקום פעמיים צרה, וגלינו מעיר הקודש לנא אמון ביום ל"ג לעומר, ביקשו ממנו לומר דברי תורה. ...
היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב, משתה ושמחה וששון. והדבר תמוה מאוד מי לנו גדול מאדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר מן הראוי היינו לעשות יום מנוחתו ליום תענית ובכי ומספד בעבור שנסתלק מאיתנו אור העולם? ואנחנו עושים להפך, משתה ושמחה ויום טוב, אתמהה?! ...
אלא שחלק אחד מן התורה, שהוא חלק העליון, לא היה גלוי בעולם עד יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, שאז ניתנו רשות לגלות אותו. נמצא שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא כמו יום מתן תורה. ... ועל ידי שגילה אותו היום, היה קיום לאותו החלק העליון לדורות. לכן עושים היום הזה משתה ושמחה ויום טוב כמו יום מתן תורה ממש.