מקצת שבחו

'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' - שרבי יוחנן היה מפסיק לתפילה, שלא להחזיק עצמו שתורתו אומנותו וזה שכתוב: 'אליך ה' אקרא' - בתורת ה' תמיד, ואפילו כך: 'אל ה' אתחנן' - שאני מפסיק בתפילה תמיד. וזאת הייתה כוונת רבי מאיר באומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' וגם 'עושה נחת רוח ליוצרו' - להתפלל אל ה'. ולזה אפשר כיוונו אנשי כנסת הגדולה לומר ב'א-להי נצור': 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - מאליה להפסיק מעסק תורתי לקיים מצוות עשה: 'ועבדתם את ה' אלוהיכם' וזהו שכתוב: 'והאר עיננו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'.

והנה גם בנתינת הצדקה, צריך לעשותה בסתר ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר, לא דין שאינו מקבל שכר, אלא ענוש ייענש עליה כנודע.
אלא שאם נהגו לעשות צדקה בפרסום, אין אנו חוששים ליוהרה ואריך לעושה כך, מאחר שנמשך מזה ריבוי צדקות, שלומדים זה מזה להתנדב בלב שלם, ואין אנו חוששים ליוהרה, שהגם שהפועל הוא מגונה שיש כאן חשש יוהרה מכל מקום כיוון שהתכלית הנמשך מהפרסום הוא טוב מאוד, שעל ידי זה מרבים העם להביא צדקות - מותר ואריך לעושה כך.

אמור מעתה שמי שנתחייב ייסורין או מיתה בעוונו, הרי מצינו לו תרופה מן התורה על ידי שיחזיק לתלמיד חכם, הדר בארץ ישראל, ועל ידי זה יחשב לו כאילו הוא עצמו דר שם בארץ ישראל. ...
ועם שבזה הזמן, נסתלקה שכינה למרום בעוונותינו הרבים. עם כל זאת 'תמיד עיני ה' א-להיך בה' בארץ הקדושה כמו שכתוב: 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ובקדושתה עומדת.
ולא נדרש 'לדרים עליה' - אלא גם כל המחזיק בהם זוכה, ושומע אל אביונים, לשמוע ה' אל אנקת אסיר בגלות בחוץ לארץ, ואינו יכול לעלות לארץ ישראל, אפילו כך 'עונה בעת צרה' - לפתח בני תמותה. שאפילו היה חייב מיתה או ייסורין, עם כל זה, יפתח מוסרותיהם ינתק, יען שעיניהם תלויות וצופיות מרחוק בבניית הארץ, ומחזיקים לדרים עליה, העוסקים בתורה.

ידוע הדבר ומפורסם העניין: גודל אהבת הקדוש ברוך הוא, וחיבתו לנו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו, שמקבל אותנו בתשובה, ומקרבנו לעבודתו וליראתו. כי הוא ידע יצרנו, וטרם מכה ציץ רפואה פרח: היא התשובה, שיעשה האדם ומרפא אותנו, הוא יתברך ברחמיו, וברוב חסדיו וכמו שכתב ישעיה הנביא: 'דרכיו ראיתי וארפאהו ... שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.

ועוד, שכפי האמת, התלמיד חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם, אלא שבתלמיד הדר עם רבו, כדי שלא יהיה כבוד רבו מרובה מכבוד שמיים ... שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, אמרו: שאינו רשאי לעמוד רק לפי מה שכתב ה'שולחן ערוך'.
מה שאין כן כשאינו דר עמו, שאז באים אצלו התלמידים ... שהם וודאי חייבים לעמוד מפניו אפילו מאה פעמים ... ואם כן אפילו אם פעם אחת, במקרה בבוקר, היה לפני רבו, ויצא ידי חובה בקימה שיש בה הידור, כיוון שהנכנסים והיוצאים יודעים, שזה התלמיד אינו דר בבית הרב, ואם כך מחוייב לעמוד בכל פעם, שרואים שלא קם, חושדים אותו, ואינם אומרים שבבוקר כבר יצא ידי חובה.

ועוד יש ללמד עליהם זכות, להניחן במנהגן, כיוון שברור לנו שאינן נמנעים מללבוש פאה נכרית, ואפילו הכרזנו והורינו בהן - לבטל מנהגן, לא מקבלים מאתנו כלל, הנה ודאי בכגון זה, אנו אומרים: 'הנח להם, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ... שהגם מהדין אסורות, אלא כיוון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.