מקצת שבחו

הדאגה הסוציאלית לגורלו חסר הישע היא עיקר גדול בדיני ישראל, היתום והאלמנה חלשים הם, וזקוקים לסעד ולמגן: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו'. - זוהי אזהרה שלא לנעול דלת בפני לווה אביון מחשש שמיטת כספים. 'העבט תעביטנו' - הלוואה די מחסורו.

'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - ברגעים מכריעים אלה בתולדות העולם והאנושות, אנו שומעים את השיקול הא-לוהי לפני שהוא בא לעשות משפט ולחרוץ את דינם של גוי ואדם.
וכאן אנו מגיעים להבדל שבין שני אישים אלה, בין נח לבין אברהם. שניהם הועמדו במצב דומה, לשניהם הודיע ה' על גזר דינו. נח אינו ערב לאנושות, אין בו ממידת האחריות לעולם כולו. הוא אחד מאלה הניצולים אשר את נפשם הצילו והעולם יחרב. נח נשאר מכל בני דורו להישאר בחיים.
ואילו אצל אברהם הוא נבחר לייעוד, לתפקיד. הוא הולך כראשון את דרך ההיסטוריה כמבשר את מלכות ה'. ובזכות מה זכה אברהם בכך? 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - אין התורה מספרת כיצד הגיע משה, שגדל בבית בת פרעה, לכלל החלטה, לנטוש את מעמדו הרם, ולהצטרף למחנה החלכאים והנדכאים.
פסוק אחד קצר בלבד מספר על המעבר הזה של ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: 'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - ראייה זו אינה ראייה רגילה, ראייה בעיניים, שהרי מי מצרי ולא ראה סבלם של עבדים כשהם נרדים בפרך?! - אלא ראייה זו היא ראיית הלב, ובלשון רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם.

פרשת 'נשוא' היא הארוכה ביותר בפרשיות התורה. בדרך כלל המנהג לקוראה לאחר חג השבועות חג מתן תורה. מספר הפסוקים שבפרשה זו, הוא מאה שבעים ושישה. מספר זה אנו מוצאים במזמור קי"ט שבתהילים, שהוא המזמור הגדול ביותר שבספר, והפרק היותר ארוך במקרא. מעניין הדבר שגם בתורה שבעל-פה, במסכת בבא-בתרא, שהיא הגדולה במסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים מאה שבעים ושישה דפים.
אמנם חז"ל אמרו שיש לחבב תמיד את התורה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. ברם, בסמוך לחג השבועות, יום מתן תורה, מן הדין לעסוק בפרשה הארוכה ביותר, פרשת נשא.

במרכזה של פרשת יתרו, עומדת פרשת מתן תורה - הפרשה הנשגבה ביותר בתורה. לפני מתן תורה, הקדימה התורה, והזכירה פרשה שלמה בסדרי חוק ומשפט, שהציע יתרו למשה: 'אתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת'. 'והקל מעליך ונשאו איתך' ואחרי זה נאמר: 'וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר'.
נשאלת השאלה: למה הקדימה התורה פרשה זו לפרשת מתן תורה? התשובה היא, כי בכך רוצה התורה לרמוז שדרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצוות, לא לעם פרוע שאין לו משטר וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן וממושמע, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים בצורה מסודרת.

תורה אחת היא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כשם שישנה קדושה בהקרבת קרבנות, כך יש קדושה באהבת הרע כשם שיש לדאוג לעני, כך צריך להקפיד על שמירת השבת.