מקצת שבחו

'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - החנופה אשר חכמים הגידו שמותר להחניף לאשתו משום שלום הבית, ולרבו - שילמדנו תורה, ולתלמידיו - שילמדו ממנו. עד כאן.
ואפשר לרמוז בזה מה שאמר הכתוב: 'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - ורצה לומר: 'נשקו' ידי ה'בר' והחניפו לבר - זה התלמיד, על דרך האי בר בי רב או גם 'בר' - בהיפוך אותיות: רב, ורצה לומר נשקו והחניפו לרב שילמדכם תורה. או גם 'בר' - לשון בר ולחם ומזון, ורצה לומר: זו האישה, על דרך כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ונתן טעם לדבר: 'פן יאנף ותאבדו דרך' - רצה לומר: לעניין האישה היינו 'דרך גבר בעלמא', ולעניין הרב לתלמיד ותלמיד לרב היינו דרך התורה, על דרך: 'את הדרך ילכו בה'.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך.' - אפרש לפי מה שאמרו בפרק ראשון של חגיגה, דף ה עמ' ב, על פסוק: 'על הכל יביא הא-להים במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'. מהו אם טוב ואם רע? אמר שמואל: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו.
ופירש רש"י זיכרונו לברכה: זה הממציא – הרגיל, שממציא צדקתו לעני בשעת דוחקו, ולא בשעה שקודם הדחק שיוכל לבקש מזונותיו ולקנותם בשעת הזול. עד כאן לשונו.
משמע מזה, שאם נתן לו קודם שעת דוחקו, ואחר כך נצרך העני עוד הפעם בשעת דוחקו, שיכול ליתן לו עוד הפעם, אפילו בשעת דוחקו, ואין זה בכלל ממציא לעני בשעת דוחקו. וזה שאמר: אם כבר 'נתון' - קודם שעת דוחקו, אזי 'תתן לו' עוד הפעם, ואפילו בשעת דוחקו. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פעם שנית בשעת דוחקו, 'כי בגלל הדבר הזה' - שקיימת 'נתון תתן' שתי פעמים, 'יברכך ה' א-להיך'.

ובזה יתפרש: 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך'. -
'לא לנו ה' לא לנו' - אנחנו מחכים את הגאולה, אלא 'כי לשמך תן כבוד' - לפדות את שכינתך מן הגלות, יען 'על חסדך ועל אמיתך' - שאתה עושה ממנו כשאנחנו שרויים בגלות.

מה נעמו דברי המשורר באומרו: 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - רוצה לומר: אם יהיה שלום הרב עם התלמידים ומסביר להם פנים כראוי - פנים שוחקות. אחד.
ועוד שאמר: 'לאוהבי תורתך' - בא לרמוז פירוש אחר, של רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו: שהתלמידים גם כן אוהבים תורתך, ועוסקים בה מאהבה, אז על ידי זה 'אין למו מכשול', חס ושלום, להיות שוגגים בדבר הוראה. ושמעתי מאחד חכם שפירש בזה על פי: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - רצה לומר: וכל בניך לימודי ה' - שהם מחכימים כראוי, ע"י 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: הרב שלום עם בניך, דהיינו: שמסביר להם פנים. עד כאן דבריו.
'וזה מעשה המנורה: מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה' -והנה העניין ידמה למראות הצובאות, שאם האדם יתקרב אל המראה לראות בו צורתו, אם הוא שוחק - הצורה שבתוך המראה צוחקת, ואם הוא עוקם - הצורה גם כן עוקמת.
ועל זה רמזה תורתנו הקדושה: 'וזה מעשה המנורה' - זאת התורה. הוא שכתוב: 'ותורה אור'. אם היא 'מקשה' - דהיינו: שלימודו קשה עליו, הווי יודע אם משום שאינו נותן לה כראוי, או משום רבו שאינו מסביר לו פנים. ועל זה סיים כ'מראה' - דהיינו: העניין הזה ידעה כמראה שהאדם רואה בהם פניו, שאם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עוקמות. כן העניין בזה.

'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב' - אפרש לפי מה שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה: כיוון שאבותינו הקדושים קיימו וקיבלו עליהם את התורה, וכמו ששנינו בסוף מסכת קידושין: אברהם אבינו עשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותי, חוקותיי, ותורותיי'. אם כן, גם אנו בשלנו מחויבים לקיימה, מטעם ש'אל תיטוש תורת אמך, ואין טענת מודעה שכפה עליהם את ההר כגיגית.
וזה שאמר: 'תורה ציווה לנו משה' - ואף על פי שיש מודעה רבה שכפה את ההר כגיגית, מכל מקום מחויבים אנו לקיימה מטעם שהיא 'מורשה קהילת יעקב' - בחיר שבאבות. על כן נתחייבנו בה מכוח 'אל תיטוש תורת אמך', ואין עוד טענת המודעה, וקל להבין.

'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן' - אפשר במה שאמרו זיכרונם לברכה: כי בחסדיו הרבים הוציאנו לפני הזמן, והוצרך משה עשר מכות לפרעה ולמצרים כדי שישלחנו. וכבר נודע כי דצ"ך עד"ש באח"ב גימטרייה: תק"א, והוא כמספר 'אשר'.
עוד אמרו זיכרונו לברכה: שהטעם שסירב פרעה מלשלחם, והוא משום שהיה רוצה פרעה שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוציאם, ויבוא בעל הפיקדון וייטול פיקדונו. ולפי שהיה על-ידי משה ואהרן, משום כך סירב מלהוציאם. וזה שכתוב: 'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - כלומר שהביא על המצריים במצרים מכות כמניין 'אשר' כנזכר. וכי תאמר כל כך למה סירבו מלהוציאם עד שהוצרך להביא עליהם מכות כמניין 'אשר', לפיכך הוא נותן טעם באומרו: 'ביד משה ואהרן' - שהם היה שלוחים למקום, ופרעה היה רוצה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יגאלם ולא על ידי שליח.