מקצת שבחו

מעתה אשימה עיני לפרש כוונת מאמרינו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' בהקדים מה שמובא בש"ס: 'אם תלמוד גדול או מעשה גדול. נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה'. וצריך האדם להשתדל להביא לידי מעשה, וזה אומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' ולא אמר: 'אשרי מי שלומד בתורה'.
והכוונה: אשרי למי שעמלו שיגע בתורה, להוציא לימוד התורה על בוריו ולהבינו, ועל ידי כך הוא מעיין להוציא האמת לאמיתו, וזהו עמלו ויגיעו. ועל זה שייך 'אשרי מי שעמלו' מלשון עמל וטורח, ועל ידי כך עושה נחת רוח ליוצרו להשם יתברך על ידי שעוסק בה כדי לבוא לידי מעשה.

'הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני' - כי באשר שלימות האדם, האומה הנבחרת, תלוי ועומד דווקא בהתייחדם אלו עם אלו באחדות נמרץ יחד שבטי ישראל, ולכן צריך שיחשוב כל איש ישראלי כי מצד עצמו אינו שלם כי אם מצד חברה ושותפות.
האחד: כי חברו משלים מה שהוא חסר, נמצא שכל אחד ואחד מיחידי האומה הישראלית הוא כמו חצי, וחצי חברו הוא האחר. ובין שניהם בהיצמדם יחד נעשים גוף שלם. וזו טעם מחצית השקל למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד שישלים השני. וזה אומרו: 'אם אין אני לי מי לי' - הורה צורך ההתעוררות אל האדם לחשוב שיתרחק משני הקצוות בהשגת שלימותו.
האחת: שלא יטיל כל השלמת חסרונו אל אחרים, לומר שע"י אחרים יושג כל שיצטרך, ושהוא לא יעשה מחלקו כלום. והשנית: שלא יספיק ויחזיק מעצמו הוא לבדו להשתלם מבלי בחירת זולתו, כי אין הדבר כן, אלא צריך האדם לאחוז בשניהם.

'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - והוא כי ידוע כי כל ישראל הם כגוף אחד באחדות כידוע. ולמשל, התגר אשר כל ימיו הולך ונוסע למרחקים - הוא דמיון הרגל. הבעל מלאכה שעושה בידיו כמו החייט הסנדלר וכיוצא – הוא היד. וכל כל כיוצא בזה וכל אחד כפי מלאכתו הוא דמיון לאבר אחד מן הגוף.
והעניים ותלמידי חכמים או הבל תינוקות של בית רבן שאין כוחם אלא בפה. והיינו: התלמיד חכם - להגות בתורה. והעני - להתחנן לה' שישפיע עליו מטובו בעולם ביתר שאת, כדי שעל ידי זה יתנו לו מתנות מרובות. ולכן כשם ש'עמל האדם לפיהו' - כדי ליתן טרף לפיו על כן ראוי הוא יתן לתלמידי חכמים ולעניים שהם דמיון הפה ליתן לו טרף לאכול ובגד ללבוש, שאם לאו יתהפך עליו הגלגל. ...
וכשיחזור לפתוח את ידיו לעניים ולתלמידי חכמים אזי יחזור להצלחתו בצלח העודף. ולזה הזהיר התנא באבות: 'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - כדי שלא ימנע השפע והברכה ממך.

'מובא בש"ס: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ועוד שם: 'אין בן דוד בא, עד שיכלו גסי הרוח מישראל'. ושמעתי רמז לסמיכות המאמרים הנזכרים בדרך מליצה: מעשה בעני בן טובים אחד שהיה שמח בעניותו מטעם: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', ופגע בגאה אחד, ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. ובחזרתו לביתו היה עצב מאוד. וכששאלו אותו: מדוע אתה עצב עתה יותר מקודם? והשיב: כי עד עתה היה שמח בעניותו מטעם כי 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', והרי כלו מעותיו והוא ודאי שבזכותו יבוא גואל לישראל. אמנם, עתה שפגע בגאה זה והרי 'אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל' זה וודאי ראוי להיות עצב כי גאוותו גורם לעכב גאולת ישראל.

'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - ובזוהר הקדוש פירש: 'מפני שיבה תקום' - בזריזות לשוב בתשובה. ורמז ב'והדרת פני זקן' - כי קודם אותיות 'זקן' הם אותיות 'צום'. רוצה לומר: אם פגם בדברים שצריך לצום, ובזקנותו - אפסו הכוחות. לכן 'מפני שיבה תקום' - בזריזות, והטעם: 'והדרת פני זקן' - כלומר קודם אותיות 'זקן'.

'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה'. - ואם כן צריך האדם שילמוד בתורה איזה מזמור קודם שיבצע המוציא. ונהגו העולם במזמור: ה' רועי לא אחסר או חידושי תורה. ונתפשט המנהג כשיש סעודות כמצווה כמילה.