מקצת שבחו
החכם מארי חיים כסאר נולד לאמו ולאביו החכם מארי שמואל בשנת תרס"ה (1905) בצנעא שבתימן.
בילדותו עברה משפחתו מצנעא לעיר ביצת עדקא, שם למד את רוב תורתו מפי החכם מארי דוד מזעקי. לפרנסתו עבד החכם מארי חיים כסאר כצורף, ולאחר מכן כאורג חגורות ומלמד תינוקות.
בשנת תרפ"ט (1929), עם פטירת רבו, חזר לצנעא עם משפחתו ולמד תורה מפי החכם מארי יחיא קאפח.
החכם מארי חיים כסאר נתמנה לעמוד בראש ישיבת 'בית אלכסאר' שהייתה שייכת למשפחתו מדורי דורות, אולם עזב אותה עקב הפיכתה לישיבה דרדעית. לאחר מכן נתמנה ועמד בראש ישיבת 'בית אלשיך', שם היה מעביר שעורים מדי לילה ולפנות בוקר.
החכם מארי חיים כסאר היה לומד בצוותא בשעות הבוקר עם ראשי ישיבת 'בית אלשרעבי' חכם אהרון הכהן ובנו חכם אברהם הכהן, ובשנת תש"ד (1944) החל לכהן כראש הישיבה שם.
בשנת תש"ט (1949) זכה לעלות לארץ, והתיישב בירושלים, שם שימש כרב בית כנסת 'הגורל'.
החכם מארי חיים כסאר נפטר ביום כ"ב כסליו תשנ"ח (1997) ונטמן בהר המנוחות.
החכם מארי חיים כסאר כתב ספרים רבים, ובתוכם: 'החיים והשלום' - שו"ת, 'קיץ המזבח' - על התורה, 'שם טוב' - פירוש משנה תורה, 'דרך החיים' - ליקוטים מספריו בעניין תלמוד תורה.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא יתקן אותיות, הנראות לו משונות, שהתיקון אינו טוב.
שאל השואל: על האותיות המשונות בספר תורה, שיש הרוצים לתקן אותן.
תשובה: דע שיש בספרי תימן אותיות הנקראות אותיות לפופות ועקומות וכיוצא בזה, ומי שאינו יודע בהן יסבור שנכתבו שלא כדין ויבוא לתקן אותן, ואינו יודע שהתיקון שלו לא טוב אף על פי שאינן מעכבן בכתיבת ספר תורה לכתחילה, מכל מקום יש בהן תילי תילים של הלכות הרמוזות בהן, כמו 'והיא לא תצלח' (בפרשת שלח) - החי"ת עקומה לרמוז שלא יצליחו, 'כי משחיתים אנחנו' (בפרשת וירא) - החי"ת עקומה, לרמוז שלא הועילה הצלחתם של אנשי סדום.
וכן בשאר אותיות הלפופות, כמו 'ופקדתי עליהם' (בפרשת כי תישא) - הפ"א לפופה, לרמוז שלא נמחל להם עוון העגל לגמרי. וכמו שהעירו חכמינו זיכרונם לברכה עוד. וכלל אותן הרמב"ם במה שכתב בפרק ז' מהלכות ספר תורה. סוף דבר, אם ימצא אדם שינוי באותיות, לא יתקן.
החיים והשלום, עמ' ק"ד, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לכבוש את יצר חמדת הממון, שמקשה לפתוח ידו הרחבה.
'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' - והטעם שריבתה תורה אזהרות על זה, הגיעה לסוף דעתו של אדם, שחמדת הממון קשה עליו, ומחמת זה הוא בא למנוע עצמו מלחסר ממונו לצדקה, שחושב שחסרון הוא לו, ואינו יודע שהמניעה הזאת אדרבה חסרון היא לו. לפיכך באה תורתנו הקדושה וריבתה אזהרות רבות על זה, ללמד שילחם האדם כנגד יצר הרע ויתגבר עליו, כמאמר התנא: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', ויפתח ידו הרחבה לעניים. ובשביל זה לא יבוא לידי חסרון, אלא אדרבה הוא בא לידי ברכה ועושר ואושר.
קיץ המזבח, עמ' קכ"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין התורה נקנית אלא אם הלומדים אוהבים זה את זה.
במדרש אמרו: כשיצאו ישראל ממצרים, כל המסעות היו במריבות, וכשבאו לסיני, הושוו כולם אגודה אחת, כמו שכתוב: 'ויחן שם' - ולא כתוב ויחנו. אמר הקדוש ברוך הוא: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? - לאומה שהיא אוהבת השלום, ומתקיים 'וכל נתיבותיה שלום' עד כאן לשונו. בא ללמדנו שאין התורה נקנית אלא אם כן החבורה שלומדים יחד הם אוהבים זה את זה.
קיץ המזבח, עמ' ל"ח, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' משיב שילמד מקרא כראוי ורק אחר-כך גמרא, ויזכה לכתר תורה.
על התלמידים המתחילים ללמוד גמרא ועדיין לא למדו מקרא כראוי, האם סדר הלימוד טוב, או לא. תשובה - לא טוב הסדר הזה שעושים, שהרי בסוף אבות שנינו: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה' - באו להודיענו איך הוא סדר הלימוד, בכדי שבסדר זה יוצלח התלמיד בלימודו, הן בתורה שבכתב הן בתורה שבעל פה. לפי שלא נתנה התורה שבעל פה אלא לפרש סתומותיה, וכולן צריכים זה לזה, וכמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על זה הכתוב: 'התורה והמצווה' - התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה, עד כאן לשונם. ולפיכך המשכיל הלומד כסדר, שהורו בו חכמינו זיכרונם לברכה, דומה למי שבונה על יסוד, ובזה הוא זוכה לכתר תורה, הכולל כל הכתרים כולם.
החיים והשלום, עמ' ע"א, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שארץ ישראל היא המבחן לאדם אם הוא יהודי או לא.
שאל השואל: מי שהוא נמצא בחוץ לארץ, וחושש לעלות לארץ ישראל, שמא ילמד ממעשי העבריינים, או שמא יטעו אותו אחריהם, האם מצווה לעלות, או לא.
תשובה: דע שמצווה גדולה לעלות לארץ ישראל בכל הגוון, וכמו דעת סתם תנא בסוף כתובות וזה לשונו: 'הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין' - ונקט בה לשון עילוי, לומר שיעלה למקום הקדושה ולא ידור בחוץ לארץ. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא ידור בחוץ לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. הכוונה שניכר שהוא יהודי, ובחוץ לארץ אינו ניכר.
וארץ ישראל היא המבחן לאדם אם הוא יהודי או לא. ועל זה אמר הנביא: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, עובד ה' לאשר לו עבדו'. ולפיכך לכל הדעות מצוה היא, ועל זה נאמר: 'מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו'. ואשרינו שזכינו לכך, שלא זכינו לתורה בשלימות אלא בארץ ישראל. ומי שיש לו טינה בליבו, לא יזכה לעלות לארץ ישראל. וסימניך לזה - המרגלים שלא זכו להיכנס לארץ. ומי שיש לו יראה פנימית, יזכה לעלות ולהתיישב בה.
החיים והשלום, עמ' ק"א, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד, שהרב קרוי אב רק אם זכו התלמידים ודומה למלאך ה'.
'ושיננתם לבניך' - שהתלמידים קרויים בנים והרב קרוי אב, ואין התלמידים זוכים לכך, אלא אם כן הרב דומה למלאך ה' צבאות, שאזי יבקשו תורה מפיהו.
קיץ המזבח, עמ' קט"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
1997-1905