מקצת שבחו
חכם יעקב חדאד נולד לאימו ולאביו חכם מעתוק עזיז. גדל בשכונה הגדולה בג'רבה, ובבגרותו עבר לעיר גאבס.
חכם יעקב חדאד זכה לחיות בעושר מופלג, ומתוך כך היה ידוע בצדקותיו. הוא היה תומך בעניים ובתלמידי חכמים, ובפרט הזמין את חכם משה עידאן ללמוד בבית מדרשו בגאבס, והחזיקו בעין יפה ובכבוד. היה מזכה את הרבים בהדפסת ספרי קודש, ובהוצאה לאור של חיבוריהם של חכמי תוניס, ובתוכם: 'לחם הביכורים' לחכם שאול הכהן, 'יראת ה' לחכם דוד סדבון. הוא בעצמו שקד רוב ימיו על התורה, והיה ידוע בענוותנו הרבה.
חכם יעקב חדאד נפטר ביום כ"ח אייר תרל"ז (1876)
חכם יעקב חדאד חיבר כמה ספרים ובתוכם: 'כנף רננים' - על תהילים, 'בית יעקב' - על התנ"ך, 'שארית יעקב' - חידושי תנ"ך, קונטרס 'תפילת כהן' - על נוסח התפילה.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהתקין לו עזר מבני משפחתו למי שבא כנגדו.
'לא טוב היות האדם לבדו' - ראיתי בספר 'מבשר טוב' בלשון ערבי, שהביא בהקדמה מה שהביא פילוסוף אחד: כי שלא ברא ה' יתברך כל האדם מן העפר כמו אדם הראשון, משום שגלוי לפניו יתברך כי יצר לב האדם רע, ורק את נפשו אוהב, שאם יברא ה' את כל האדם לבדו מן העפר, אז זה הורג את זה, וזה עושק את זה, שאינם נכווים בגחלת זולתם, אך עתה כאשר נברא האדם מחבור איש ואישה, מוכרח שכל אחד יש לו קרובים כמו אב ואח ואחות ודודו, שאז כל אחד נכווה בגחלת חברו, ומרחם זה על זה, ותתרבה האחווה בין בני האדם ותתקיים העולם, עד כאן דבריו.
וזה אומרו 'לא טוב היות האדם לבדו' - בהיות האדם לבדו מבלי קרובים, לא ישיג הטוב והרחמים מזולתו, והתקין לזה 'אעשה לו עזר' מבני משפחתו וקרוביו, למי שבא 'כנגדו' וזה על ידי ברוא האדם מחבור איש ואישה ואז תתקיים העולם.
בית יעקב, עמ' ג' ב, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמי שהוציא בתורתו הבקיאות והפלפול יקרא מלך שלם.
כתב מהר"י עייש זיכרונו לברכה: כשם שאי אפשר לאכילה בלא שתייה כך אי אפשר לבקיאות בלי פלפול. והבקיאות דומה ללחם, והפלפול הוא דומה ליין. ... וזה שנאמר: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' - בקיאות ולאחר מכן פלפול, ביען 'כי כבר רצה האלו-הים במעשיך' - ושניהם נצרכים, שבלי פלפול אי אפשר לעמוד על דברי תורה בהבנה קיימת. בזה יש רמז במה שאמר הכתוב: 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין' - ורצה לומר: מי שהוציא בתורתו הבקיאות והפלפול לזה יקרא 'מלך שלם', שראוי הוא ליישב על כסא מלכות בית דיני הצדק, ולהורות הוראות בישראל.
בית יעקב, עמ' קס"ד ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שתהיה כוונת הצדקה לשם צדק, ולא להתהדר בה.
'צדק צדק תרדוף' - אפשר לפרש שעל עשיית הצדקה בא כפל צדק, והרמז: שהצדקה תהיה לכם צדקה דווקא, ולא להתהדר ולהתפאר בה לעיני הבריות, וזה שנאמר: 'צדק צדק תרדוף' - רצה לומר: אם באת לרדוף צדק, דהיינו לעשות צדקה, תהיה כוונתך לשם צדק ולא לפנייה אחרת.
בית יעקב, עמ' קכ"ג ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד איש אביו ואמו תראו לחדש בשבת לעשות להם עטרות.
'איש אביו ואמו תיראו' - סופי תיבות גימטרייה: חדוש, והרמז כמו שאמרו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בשבת, נעשה מהם עטרות לאביו בעולם הבא.
וזהו: 'איש אביו ואמו תיראו' - דהיינו: שתכבדום בעטרות, הנעשים להם מכוח חידושי תורה, שאתם מחדשים בשבת, וזהו שסיים: 'ואת שבתותי תשמורו'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעם היותו בגדולה, כמשנה למלך, הוא דורש טוב לעמו.
'כי מרדכי היהודי משנה למלך, דורש טוב לעמו - הנה בנוהג שבעולם, שמי שעלה לגדולה, ישכח כל אוהב ורע, ומעליהם יפרד, ולא יפנה אליהם עוד, ולכך בא הכתוב לספר בשבחו של הצדיק מרדכי שאינו כן, אדרבא עם היותו בגדולה כזו 'משנה למלך' והוא 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'.
בית יעקב, עמ' קס"ט, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שכל זמן הגלות, לימוד התורה מועיל לנו כמו הקורבן.
'על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו' - אפשר לרמוז במה שאמרו זיכרונם לברכה: כשהראה הקדוש ברוך הוא למשה עניין הקורבנות אמר לו משה: הנחתני בזמן שבית במקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: יעסקו בתורה. ...
וידוע שהגלות יתואר בשם לילה, וזמן הגאולה נקרא בוקר, והתורה נקרא אש, כמו שכתוב 'מימינו אש דת למו', וזהו הרמז: 'כל הלילה' - דהיינו: זמן הגלות, שאין נוהג בו הקרבנות, 'עד הבוקר' - דהיינו: זמן הגאולה, הנה שמתי לך לימוד התורה במקום קורבן לכפרת עוונות, וזהו: 'אש המזבח' - רצה לומר: שהתורה, הנקראת אש, תועיל לך כמו הקורבן אשר תוקד על המזבח.
בית יעקב, עמ' פ"א ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להוכיח החכם, שטעה בדבר הלכה, אף שזו סברתו.
עוד נראה לומר במה שכתב הרב 'יין לבנון', זיכרונו לברכה, שיש חילוק בין תוכחה למוסר, כי לא תמצא בכל ספרי הקודש לשון מוסר אצל תואר חכם, אבל יסמכו אליו בן כמו שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך' וכיוצא בו הרבה, אבל תוכחה היא בירור הדברים במופתים, אפילו חכמים הגדולים צריכים להם. לפעמים החכם נוהג שלא כדת, לא בעבור הסתת יצרו, אלא שטעה בדבר הלכה, ובא חברו ומוכיחו ומברר לו הדבר, צריך יאהב התוכחות וישמח בדברי חברו שברר לו העניין, יעויין שם.
ועל פי זה, אפשר שזו היא הכוונה: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - בתורה, והיינו אותו, שטעה בסברתו בדבר הלכה, צריך אתה להוכיחו במישור, ולברר לו טעותו, 'ולא תשא עליו חטא' - להימנע מלהוכיחו ותעזבנו בחטאו, לומר הרי זו היא סברתו, וכך הסכימה דעתו.
בית יעקב, עמ' פ"ז ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)