מקצת שבחו
חכם רפאל קצין נולד לאמו ולאביו חכם אליהו קצין בשנת תק"ן (1790) בעיר חלב שבסוריה.
אביו, שהיה אב בית הדין בחלב, וגם איש אמיד, סיפק לו כל צורכו כדי שיוכל לשקוד על תלמודו בלא טרדת הפרנסה. ואכן חכם רפאל קצין עשה חיל בלימודו, ועשה לו שם של תלמיד חכם בקיא חריף וגאון בתורה ובהלכה. ועד מות אביו בשנת תק"ץ (1830) הספיק לכתוב שלושה ספרים: 'לחם המערכת' - על חושן משפט, 'יין הרקח' - דרושים על התורה ו'תוקפו של רפאל' - על הספר 'תקפו כהן' לש"ך, הרב שבתי כהן.
לאחר מות אביו עזב את עירו חלב, והחל במסע נדודים. הוא הגיע לפרס, שם קיים פולמוס עם חכמי המוסלמים והנוצרים במעמד מוחמד שאה, השליט הקג'ארי של איראן. בשנת תר"ו (1846), הגיע לבגדאד, שם נשא אישה, ונולדה להם בת אחת. בשנת תר"ז (1847) מונה לחכם באשי של בגדאד כמינוי רשמי של האימפריה העות'מאנית. בשנת תר"ח (1848) הגיע לאיסטנבול, שם הוציא לאור את ספרו 'דרך חיים' - תשובות לספר 'נתיבות עולם' של המיסיונר האירי אלכסנדר מקול ואת האיגרת 'מגיד מצרים'. מאיסטנבול הגיע לאיזמיר שם התקבל בכבוד רב אצל החכם חיים פלאג'י, ובשנת תרט"ו (1855) פרסם את ספרו 'ליקוטי אמרים'. משם המשיך בנדודיו לארצות אירופה, ורק בשנת תרכ"ב (1862), שב לעירו חלב.
חכם רפאל קצין נפטר לבית עולמו בא' אדר תרל"א (1871), ומנוחתו כבוד בעירו חלב.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לספרדים ולאשכנזים, שטובים השניים, לשמיים ולבריות.
'לא תסור מכל אשר יורו לך ימין ושמאל' - מכל הגדרים והסייגים והתקנות, אשר הם תקנו בחכמתם וברוח מבינתם, 'ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם' עד בואכה אל הר העברים, ההר הטוב הזה והלבנון, לכל היד החזקה אשר עשה 'הנשר הגדול', מבצר עם ומגדול, עמוד הדת, חומה דלתיים ובריח לדת הישראלית, יחיד בדורו היה בחוכמה ובמדע כ'כלכול ודרדע', הרמב"ם, זיכרונו לברכה, עד אשר תבוא אל שולחן המלך, 'זה השולחן אשר לפני ה', השולחן הטהור אשר חיזק וחקר ותיקן איש אשר רוח א-להים בו, רבן של כל בני הגולה, יוסף עינינו, עיני כל ישראל עליו, ומשנהו איש א-להים קדוש, הוא משה, ספרא רבא לישראל.
'זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם, בהיותם על אדמתם, הספרדים והאשכנזים, טובים השנים, כל אחד מהם מנהג אבותיהם בידיהם. טובים הם לשמים ולבריות כל כנסיות, ואת אחרונים אני בא, הלוא המה חכמי חרשים, הפוסקים החדשים, אשר ראית כי רחקו דרכיהם, ויעמדו מנגד נוכח השולחן, לא תאבה ולא תשמע להם, ואם הם נושאי כלי השולחן, ראה זה דבר חדש אך בחילוקים, ישיתו להם אשר סמכו אותו על רגלי השולחן, קבלם מאהבה, 'ועשית ככל יורוך'.
ספר דרך חיים, פרק ט"ו, דרך שער הוויכוח, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' נותן רשותו להדפיס ספרו לכל מי שירצה, רק יהיה נאמן רוח.
הרשות נתונה מאתי, לכל מי שירצה להדפיס הספר הזה, בן בלשון הקודש ובכתב עברי, הן להעתיקו ולתרגמו בלשונות הגויים, ככתבן וכלשונם, מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו. חפץ ה' בידו, יצלח וישא ברכה מאת ה', וצדקה מא-לוהי ישעו. אמנם יזהר לבל יוסיף עליו ולבל יגרע ממנו, והמעתיק והמתרגם יהיה נאמן רוח וחכם יקרה, לבל בלשונו, והמדפיס גם הוא יהיה נזהר בכל התנאים והכתובים בהקדמת ספר הברית, ושומע לי ישכון בטח, עליו תבוא ברכת הטוב.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורה שבכתב בלא שבעל פה כגוף בלא נשמה.
'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב', ואכל ושבע מעץ החיים אשר בתוך הגן, ואכל וחי לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך, צריך להטות שכמו עול תורת אמת - תורה שבכתב וגם תורה שבעל-פה, המקובלת לעם בני ישראל, איש מפי איש, 'דור דור ודורשיו', עד משה מסיני. כי שתיים הנה - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אחיות הנה, מפי עליון יצאו. ...
ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, הרי היא כגוף בלי נשמה, וכך גזרה חכמת היוצר כל, כי 'תורה אחת יהיה לכם' - בכתב, 'ותתצב אחותה' האמת, אהובה, רעותה הטובה, זאת התורה שבעל פה.
ספר דרך חיים, פרק י"ד, דרך שער הוויכוח, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאביו נתנו מיטה שולחן כיסא ומנורה להגדילה ולהאדירה.
בן הייתי לאבי, רך ויחיד, יושב במגדל עד כי גדלתי ... לא חשך ממני מאומה, 'מיטה ושולחן וכיסא ומנורה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכוונתו רצויה - אני ארבה, 'מרבה ישיבה - מרבה חכמה', ומקשט לי הפה, רק כל מחסורך עלי, סיפוקי מסופק לך כספק מן התורה, כי אם לבינה תקרא באלו הלכות גדולות, ואני בעניי נוחמתי לו, ראשי כבודי ומרום ראשי, אני ארבה ולא אסור, נושא בעול תורה, ותהי על שכמי המשרה כל אלו שנים, שליו הייתי בביתי ושאנן בהיכלי, יושב בשבת תחכמוני, ולמלמדי הטיתי אזני, שקוד על למודי, לא אמוש מתוך האוהל.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא מתורת ייבום לקחה, אלא להקים שם המת על נחלתו.
מה שלקח בועז לרות, לא מתורת ייבום לקחה, אלא כדי להקים שם המת על נחלתו, כשהיא באה לשדה יאמרו: זו אשתו של מחלון, ועל הגאולה, גם כן אינו צריך לעדים כלל, יען שבועז לא קנה השדה מאת רות, אלא מאת נעמי כמפורש בכתובים: 'ויאמר לגואל חלקת השדה, אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי, הבאה משדה מואב', ואף שכתוב: 'ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואבייה אשת המת' - זהו: לעיני הגואל אמר כן, כדי לומר לו שאינה מוכרת השדה, אלא אם כן ישא אותה, אבל עיקר המכירה - נעמי המוכרת כמפורש בפסוק שאחריו: 'ויאמר בועז לזקנים וכל העם, עדים אתם, היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ולמחלון מיד נעמי' ולא הזכיר שם רות כלל וזה פשוט. והיותר ראיה חזקה לזה כי מהעיקר מחלון וכליון נשאו לרות וערפה בגויותן, ולא גיירו אותן כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפירושו למגילת רות ומן הפסוקים הוא מוכרע: 'ותאמר נעמי לשתי כלותיה: לכנה שובנה, אשה לבית אמה' - ואם הם נתגיירו, כיצד אמרה להם לחזור לגויותן?! - ודאי כי לא נתגיירו, וכיוון שכן מה עניין ייבום כאן?!
ספר דרך חיים, פרק י"ט, דרך שער הוויכוח, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד דברי חכמים, הם ופירושיהם, שווים בשיעוריהם.
תורת ה' תמימה, יסודה היא במרומים, לעד ולעולמי עולמים, ויושביהם לנצח נצחים, ספרים נפתחים, ציצים ופרחים, 'דברי חכמים כדרבונות', כל הרמז הרומז על האדם, הן ופירושיהן, שווים בשיעוריהן, יפה גזרתן, ברוך שבחר בהם ובמשנתן.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
1871-1790