מקצת שבחו

'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב' - שהכוונה היא 'מי האיש חפץ' באריכות 'ימים' - שלא ילך בחצי ימיו, וגם 'לראות טוב' - שאין טוב אלא תורה, שלא ישכח תלמודו. לזה אמר: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: מלשון הרע. ...
'יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא' - שהתורה היא תרופה ללשון, אני אמרתי שזוהי כוונת שלמה בחכמתו בסימן י"ב: 'יש בוטה כמדקרות חרב' - דהיינו לשון הרע, ותרופתו היא 'לשון חכמים' - זו תורה. חכמת אדם היא ארוכה ומרפא. וכמו שאמר עוד בסימן ל"א: 'פיה פתחה בחכמה' - שהוא מדבר על התורה, והיינו: כשאדם פותח פיו בתורה ובחכמה אז תלמדנו, ועוד 'תורת חסד על לשונה' - שלא ידבר לשון הרע, שכיוון שהולך צדקות ומגיד מישרים.

'וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני אנא אני בא' - ראובן מתאנח היה כשראה הילד, איננו על מעשה בלהה. מכל מקום, כשהצילו לא היתה כוונתו בזה, בשביל שימחל לו על אותו עוון, מטעם 'שכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו' שזו המידה ממילא באה, והוא כל כוונתו היתה בשביל צערו של אביו, וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'להשיבו אל אביו'.
ובזה אפשר שכוונו זיכרונם לברכה באומרם: אלו היה יודע ראובן, שהתורה תכתוב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם, להשיבו אל אביו' - בכתפו היה מוליכו. עד כאן. ... שראובן היה מתיירא, שלא יאמרו שכל מגמתו ומחשבתו, שחשב בהצלת יוסף, לעצמו הוא דורש, כדי שימחל לו על אותו עוון, משום 'מעביר על מידותיו' וכולי, ולא נתכוון להשיבו משום צער אביו. אם היה יודע שתכתוב התורה עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם להשיבו אל אביו', ובוודאי, כיוון שהעידה התורה עליו לא ישאר פתחון פה עליו ולצפצף, וליתן דבר במחשבת ראובן, שוודאי תורה ירדה לסוף דעתו של ראובן.

'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו' - העניין במה שידוע שישראל יקראו בסוג בנים בקבלת התורה, וכמאמרם בפסוק: 'בני, אם תיקח אמרי' - אימתי אתם נקראים בנים? - כשתיקחו אמרי, והנה הצדקה לא תכון אלא במי שהם סוג בנים, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי להינצל אנו בהם, מדינה של גיהנם. ...
שמצוות הצדקה דווקא לישראל לפי שנקראו בנים אבל לאומות העולם 'חסד לאומים חטאת' הוא להם, והוא אומרו: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו' - ומהו הטובה? 'לחיותנו' - שאם אדם מוטל ברעב, יכול אתה לפרנסו ולהחיותו, וזה דווקא על ידי קבלת התורה, שאז נעשינו בסוג בנים, ומשל למלך שכעס על בנו, שאדם העומד ומפרנסו, חשוב הוא לפני המלך, אבל בלא קבלת התורה, אין אנו נקראים בסוג בנים, אלא בסוג עבדים, וצדקה אינה לנו, אבל בקבלת התורה אז הצדקה היא לנו - יכולים לעשותה והיו תהיה כי אם לנו דווקא ולא לשאר אומות 'וחסד לאומים חטאת', 'וכל זה נשמור' - על ידי החוקים האלה, שנתן לנו, שאז נעשינו בנים למקום וצדקה תהיה לנו לחיותנו.

'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - שמידת הקדוש ברוך הוא דן את האדם 'באשר הוא שם' כאשר דרשו זיכרונם לברכה, שערערו מלאכי השרת על ישמעאל ואמרו: ריבונו של עולם, מה שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו את הבאר? והשיבם הקדוש ברוך הוא, עכשיו מהו? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. ... והנה מן הידוע גם כן מה שהוליד החכם הגדול מורנו הרב רבי רוזאניס זה לשונו בפרק כ': שהנה על הרעה, איננו צופה ומביט על מה שיבוא לעתיד. האמנם, מרובה מידה טובה, ודן את האדם 'על שם סופו' אם עתיד להיטיב. ...
שבמידה טובה, עיני ה' יראו למרחוק, ומברך המברך, אפילו קודם שיברך משורת הדין, שאמר: 'ואברכה מברכיך' - הקדים ברכתו להמברך, וכן כדין כאמור. האומנם כלל לגבי הקללה, ונהפוך הוא, אינו צופה על העתיד, אלא כשיעשה את הדבר, או מענישו, ולא קודם, והיינו: 'ומקללך' - שכבר קילל ועשה את אשר זמם, 'אאור' - אחרי מעשה.