מקצת שבחו

בשבת אנו אומרים איש לרעהו 'שבת שלום', והטעם הוא, כי בשבת אנשים בטלים ממלאכתם, וישבו קבוצות-קבוצות לדבר דברים בטלים, ומזה הם באים לידי מחלוקת ומריבות, ולכן כל אחד אומר לחברו: 'שבת שלום', להזכיר לו שיהיה רק השלום. ובזה פירשו כוונת הכתוב: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' - רוצה לומר: 'לא תבערו' אש המחלוקת, הנולד מ'כל מושבותיכם' - ישיבת קרנות, 'ביום השבת', וזה יהיה על ידי שלא לשבת במושב לצים ולהעביר השבת הקדושה בדברים בטלים.

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'. - שהיה מרים את ידו וכוונתו על עיקר היד, שהיא הכף, שהיא כנגד תיבת שלום, לומר להם שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז 'וגבר ישראל', וכאשר יניח ידו ועוזבים את השלום, 'וגבר עמלק''. ...
וזהו גם כן רמז הכתוב: 'ונתנו ה' א-להיך בידך' - לרמוז על השלום. ובזה יובן כוונת הכתוב: 'נישא לבבנו אל כפיים אל א-ל בשמים' - שידוע שהתפילה מתקבלת על ידי האהבה שתהיה בין ישראל יחד, וכמו שאנו אומרים לפני התפילה: 'הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך', ולכן אומר הנביא שקודם התפילה: 'נישא לבבנו אל כפיים' - שנתבונן בכף היד, שהיא רומזת לשלום, וכאמור, כדי להחזיק במידת השלום, ואחר כך 'אל א-ל בשמים', שאז הקדוש ברוך הוא ישמע תפילתנו ברצון.

'רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. - מה שכתב בספר 'אברהם את ידו' (כעת אינו בידי) למורנו הרב אברהם פאלאג'י, זכרונו לברכה, בסוף דרוש ג' לחנוכת בית הכנסת: שמה בא התנא ללמדנו? הלא זה מקרא מפורש: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ואם כן, מה חידש התנא? ... ולפי האמור נפרש נוח ויפה, שמירמיה הייתי אומר: דווקא כשאין שלום בעיר, ובא התנא לחדש גם 'בשלומה של מלכות' - כלומר אפילו שיש לה כבר שלום, יש להתפלל שימשיך ויתמיד השלום שלה.

'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.' - אומרו 'גמילות חסדים', בלשון רבים. והוא: יען שהאדם מדמה בנפשו כשהוא עושה גמילות חסדים עם זולתו, הוא חושב שהוא עושה חסד רק עם חברו, אבל האמת אינו כן, אלא הוא עושה חסד גם לנפשו, וכמו שנאמר: 'גומל נפשו איש חסד'. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה אשר עשה עמי אלא 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת'. ולכן אמר 'גמילות חסדים' לשון רבים, שהוא עושה שני גמילות חסדים: אחד עם העני, ואחד עם נפשו הוא עצמו.

'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' - ונראה לי לומר הטעם לזה משום שבני העשירים, אפילו שילמדו תורה ויזכו לכתרה של תורה, לא תצא מהם תועלת לרבים, לשמש בקודש ולהרביץ תורה או שיהיו מורי הוראות וכיוצא, מכיוון שהם עשירים ולא ירצו לקבל עליהם עול כזה.
לא כן בני העניים, כשיהיו חכמים גדולים בתורה, וודאי שמרצונם הטוב יקבלו עליהם עול הרבנות, כי מזה תהיה להם פרנסה. ולזה אמר 'שמהם תצא תורה' - דהיינו לאחרים. על דרך שאומר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ולכן משה רבנו עליו השלום קיבל התורה על הר סיני, השפל בהרים, וחשבונו חשבון 'עני', להורות לאחרים כי רק מהעניים, שהם שפלים, נזכה לקבל תורה, שמהם תצא תורה לרבים.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו העניים בני ביתך' - שזה חוזר על בית המקדש, שנקרא בית ... והכוונה בזה, כי בעוונותינו הרבים בית מקדשנו נתון הוא עכשיו ביד אומות העולם ואין אנו יכולים להיכנס שם, הן מצד האיסור הן מצד אומות העולם. ועל זה אומר התנא: 'יהי ביתך' - הוא בית המקדש, שהוא מסור ביד אומות העולם, נזכה להיות 'פתוח לרווחה' - להיכנס שם ולהקריב קורבנותינו. וזה יהיה בזכות כשיהיו 'עניים בני ביתך' - שבזכות מצוות הצדקה שנעשה עם העניים תבוא הגאולה.

'ואל תהי רשע בפני עצמך' - רצונו לומר שלא תאמר אהיה רשע, מאחר כי אתה בפני עצמך, אין לך שום נפקותא. וממאי נפשך, אין מגיע לך לא ריווח ולא היזק. לזה הזהיר שלא לחשוב כן ולהיות רשע, משום שלעצמך אין נפקותא, אלא 'איזהו חכם, הרואה את הנולד' - היינו בניו הנולדים אחריו. עיין שם. ויותר נראה לפרש לפי דרכו, כי תירוצו לא יועיל רק למי שיש לו בנים, אבל מי שאין לו בנים אין בזה שום תירוץ מספיק כלל. ולזה מזהיר התנא 'ואל תהי רשע' גם כשאתה 'בפני עצמך', בודד, ואין לך ילדים - מכל מקום יש לך להיות צדיק מאהבת ה' ולא מיראת העונש או מאהבת השכר.