מקצת שבחו
חכם בנימין חדאד נולד לאמו ולאביו חכם לוי בג'רבה.
היה שוחט בשכונה הגדולה בג'רבה, ולימד את מלאכת השחיטה את החכמים כלפון משה הכהן וציון הכהן יהונתן.
חכם בנימין חדאד נפטר ביום כ"ג תשרי תרפ"ה (1924) ונקבר בג'רבה.
חיבורו 'אמרות טהורות', הודפס לאחר מותו. מקצת מתשובותיו, נדפסו בחיבור 'ישיב משה' לחכם משה שתרוג.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שיאמר המוכיח שהחטא בעצמו ולא ישא החטא על השומע.
כתבו בספרי המוסר הביאם הרב 'דבש לפי' זו לשונו: שבזה הזמן דרך התוכחה הוא, שיאמר המוכיח שהוא בא להוכיח את עצמו, והוא מתחרט ומתעורר לשוב בתשובה שלמה, וממנו יראו וכן יעשו כל מי שיודע בעצמו שחטא, ובזה דבריו נשמעים ואין מקום לומר 'טול קורה'. ובזה יש לרמוז בכל התורה כולה: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כלומר, לא תאמר לו שחטא, רק תאמר שאתה חטאת וצריך לשוב וכיוצא בזה, כי אז תצליח ותועיל בתוכחתך.
אמרות טהורות, בראשית, רמזים השייכים לתיקון המידות, דף ד, עמ' א-ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהרבה מצוות, לזכות עושה הצדקה שכאילו קיים כל התורה.
אם יעסוק האדם במצוות הצדקה, נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. אשר בזה נראה לפרש כוונת התנא: רבי חנניא בן עקשיא, שאמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. והקשו זיכרונם לברכה, שאדרבה, נראה להפך, שאם לא העמיס עליהם כל כך תורה ומצוות, יותר זכות הוא להם, להיות נקל להם קיום התורה ומצוותיה.
אבל לפי הדברים האלה אין שאלה, שמאחר שהמקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, נמצא שריבוי התורה והמצוות הוא לזכות לנו, שעל ידי מצוות צדקה יש לנו שכר כנגד כל התרי"ג, שהם חשבון גדול. ומי יתן והיה, שירבה לנו תורה ומצוות, אלפי אלפים, ובמצווה אחת של הצדקה נשיג שכר כנגד כולם. וזה שאמר: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת' - רצה לומר: מצוות הצדקה תהיה נחשבת לנו, כאילו נשמור לעשות את כל המצווה הזאת, שהם כללות כל התורה.
אמרות טהורות, ואתחנן, דף נא עמ' ב- דף נב עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי הנסים מתמעטים הזכויות, וחזר להבטיח את הארץ.
'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם' - גם שכבר הבטיחו בזה לעיל, כמו שכתוב: 'וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת', חזר והבטיחו כאן, לפי שנעשה לו נס של שרה אשתו, שניצולה מפרעה, ועל ידי זה יחשוב אברהם שנתמעטו זכיותיו, על דרך מה שאמר יעקב אבינו, עליו השלום: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך' - ופירש רש"י: 'נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי; לכך אני ירא, שמא משהבטחתני, נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו'. וכמו כן כאן: אפשר שיחשוב אברהם: על ידי נס של שרה נתמעטו זכויותיי ובטלה ההבטחה, חס ושלום. וכן מצינו שאחר מלחמת חמשת המלכים אמר לו: 'אל תירא אברם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאד' - ופירש רש"י: שהיה דואג שמא נתקבל כל שכרו על-ידי אותו נס, עיין שם. ומטעם זה גם כן חזר והבטיחו שם פעם שלישית על נתינת הארץ, כמו שכתוב: 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.'
אמרות טהורות, לך לך, דף יג עמ' ב-דף יד עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבלימוד המשנה לוחם עם המקטרגים להצילו מאש מר.
'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - נפרש במה שאמרו זיכרונם לברכה, שאשר יושב על פתחה של גיהנם ומציל למי שלומד משנה, וכמו שאמרו החכם 'מורה באצבע': כי לימוד המשנה בקול רם ובשפה ברורה אין ערוך אליו. וזהו: 'מאשר' – אותיות: אש מר, שהוא אש קשה ומר של גיהנם. 'שמנה' - אותיות: משנה. 'לחמו' - אותיות: חומל. לוחם. מוחל. הכוונה שאשר, על ידי המשנה, חומל ולוחם עם המקטרגים, עד שה' יתברך מוחל ומציל לאותו הלומד במשנה מאש מר של גיהנם.
אמרות טהורות, ויחי, דף כו, עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאף שתש כוחו לעסוק בתורה כראוי, נטל שכרו בזה ובבא.
'ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל לשרה להיות אורח כנשים.' - יש לרמוז 'ואברהם ושרה' המה הנשמה והגוף. 'זקנים' - שקנו חכמה בתורה. על ידי זה: 'באים בימים' - המה המצוות, ומעשים טובים, שנקראים יום, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ... וסיים: 'חדל להיות לשרה אורח כנשים' - לרמוז שגם בימי הזקנה, שתש כוחו לעסוק בתורה כראוי, אף על פי כן נוטל שכרו כעוסק בתורה, מאחר שהוא כוסף ומתאווה לזה, אלא שאין בכוחו ויכולתו. וזה שאמר גם ש'חדל להיות לשרה' - הוא הגוף; 'אורח' - התורה; ונעשה 'כנשים' - שהם תשושי כוח. אף על פי כן 'באים בימים' כנזכר, שיזכו בשכרם לעולם הבא. ... וסיים: 'ותצחק שרה בקרבה' – אותיות: 'בקברה' - שגם אחרי מותו ישמח, כשאומרים שמועה של תורה מפיו, כמו שכתבו זיכרונם לברכה על פסוק 'דובב שפתי ישנים'.
אמרות טהורות, וירא, דף טו, עמ' ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שטועם מהתבשיל בקבלת השבת אך לא עד כדי שביעה.
כתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טועמיה חיים זכו' – והיינו: קודם שיקבל השבת בעוד היום, יטעום התבשיל אם חסר מלח או יתר וכדומה, שאז יכול לצוות לתקנו, ואז יהיה בשלום עם אשתו ויזכו להיות שם י-ה ביניהם, והיינו 'טועמיה חיים זכו'. ... ומכאן אנו למדים, שעיקר קבלת שבת היא הטעימה, ולא כמו שרגילים כמה בני אדם לאכול ולשתות בקבלת שבת עד כדי שביעה, ותהיה סעודת הלילה לזרא בפיהם. ואפילו לא יאכלו עד כדי שביעה, לא יפה הם עושים, שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צריך לאכול לתיאבון. ואנשי מעשה מתענים בערב שבת, ויש מי שאינו אוכל כלל מחצות היום ואילך, ויש שאפילו קודם חצות, כשאוכל, בעודו תאב, יסלק ידו, וכל זה כדי שיאכל סעודת ליל שבת לתיאבון.
אמרות טהורות, בראשית, רמזי בראשית, דף ב, עמ' א-ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא שנאוהו אחיו עד שקיבל אביהם דיבתם רעה.
'יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו.' - תחילה, כשהוציא הדיבה, לא שמו את ליבם ולא חשו לדבריו, כי נער הוא. וחשבו שגם אביהם לא יחוש לדבריו, כי נער הוא, כמו שהעיד עליו הכתוב: 'והוא נער'. ואחר כך, כשראו שאביהם אהב אותו מכל אחיו, אמרו שאביהם קיבל דבריו, אפילו שהוא נער, יען כי בן זקונים הוא לו, שלגביו היה נחשב לבן חכם.
אמרות טהורות, וישב, דף כג עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)