מקצת שבחו
חכם משה חיים לוצאטו, נולד לאמו דיאמנטה ולאביו חכם יעקב בשנת תס"ז (1707) בפדובה באיטליה.
ראשית תורתו מפי חכם ישעיהו באסאן במקרא בתלמוד ובפוסקים, ובנוסף למד לימודי מדעים ושפות באוניברסיטת פדובה. בשנת תפ"ב (1722), החל ללמוד בביתו לבדו, והצטרף לקבוצת חכמים שנקראו 'מבקשי השם'. חבורה זו עסקה בלימוד חכמת הנסתר, והיו להם תקנות שונות של לימוד והנהגות מעשיות. בשנת תפ"ו (1726) הוסמך לרבנות ועמד בראש החבורה.
בשנת תצ"א (1731) נשא לאשה את ציפורה ביתו של רב העיר מנטובה חכם דוד פינצי.
חכם משה חיים לוצאטו עלה ונתעלה בחכמת הנסתר, והעיד כי זכה למגיד ולגילוי אליהו. על רקע החשש משרידי תופעת השבתאות, חששו מהפצת חיבוריו ברבים. בשנת תצ"ד (1734) בדרכו לאמסטרדם על-מנת לפרסם את חיבורו 'חוקר ומקובל', נעצר בפרנקפורט, שם הוחרמה תיבת כתבי ידו, ורבה של פרנקפורט, רבי יעקב פופרש כ"ץ, דן אותם לקבורה, וחלקם אף הועלו באש. עותקים בודדים של חלק מכתבי ידו שרדו, והועתקו בסתר עד להדפסתם שנים רבות לאחר מכן. מפרנקפורט המשיך לאמסטרדם, שם התפרנס מליטוש יהלומים, שם כתב את חיבוריו הידועים: 'מסילת ישרים', ודרך ה'.
בשנת תק"ג (1743) זכה ועלה חכם חיים לוצאטו עם אשתו, בנו וכמה מתלמידיו לארץ ישראל. הוא התיישב בעיר עכו. שם הקים בית כנסת, שקיים עד היום, עם ספר תורה שכתב בעצמו.
חכם משה חיים לוצאטו, שנודע בכינויו הרמח"ל נפטר במגיפה יחד עם אשתו ובנו ביום כ"ו אייר שנת תק"ו (1746) והוא בן 39 שנים בלבד. הוא נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא, ויש טוענים שנקבר בכפר יאסיף.
חכם משה חיים לוצאטו חיבר עשרות רבות של ספרים בחכמת המוסר, בחכמת הנסתר, בחכמת הלשון והדקדוק וספרי חול ומחזות, הידועים שבהם: 'מסילת ישרים', דרך ה', 'דעת תבונות', 'דרך תבונות', 'אדיר במרום', 'ספר המליצה', 'לשון לימודים', 'ספר השירים', ועוד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהרחמנות וההטבה צריך שיהיה תקוע בלב החסיד לעולם.
'ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' - וזה פשוט כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו, ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיוון שהיא מדה כנגד מדתו.
והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: למי נושא עון? - למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין.
ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר: 'ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'. אמנם העושה חסד - יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב: 'ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי'.
ובכלל העניין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר במשלי: 'יודע צדיק נפש בהמתו' - וכבר יש שסוברים: צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער.
מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קי"ז - קי"ח, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל ההשפעה, שתמשך על ידה.
שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדריגת ההשפעה, שתמשך על ידה. ולא ישווה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם. ולא מי שישכיל הכוונה השטחית שבהם, עם מי שיעמיק בה יותר. ולא מי שהעמיק בה קצת, עם מי שיעמיק בה הרבה. אמנם היה מחסדו יתברך, שבכל חלק מן ההשכלה, תמשך מדריגה מן ההשפעה, עד שכל מי שהשכיל בה, ירוויח מן ההשפעה הגדולה הזאת, מה שנקשר בהשכלה ההיא. ומי שלא הגיע לשום השכלה, אלא להגיון לבד, כבר יהיה אמצעי לו לשיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת, ונמצא רובן של ישראל זוכים לה, מי מעט ומי יותר.
דרך ה', חלק ד' פרק שני, עמ' 124, הוצאת פלדהיים, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהקב"ה חפץ במי שעומדים בפרץ לבטל הגזירות הקשות.
אין הקדוש ברוך הוא אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. זה, למה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם, יותר ממי, שהוא רואה שאוהב בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו.
מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קל"ד- קל"ה, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד סוד הרגליים התומכות לגוף, מהבל פיהם של תינוקות.
'בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים' - וזה כי התורה מתחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת ... והקדוש ברוך הוא עושה בסיס לתורה, מזה ההבל שאין בו חטא, ובו התורה מתחזקת, כי כבר הוא מוכן לזה, להמשיך כח התורה כנאמרת למעלה.
וזהו: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' - והוא ממש יסדת ... והן סוד הרגליים של מעלה התומכות לגוף, ובהן תלוי כח תמיכות התורה, להחזיק אותה שלא תימוט בסוד 'ותומכיה מאושר'.
מאמר 'דרך עץ חיים' בתוך ספר מסילת ישרים, עמ' קצ"ב, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כי כבר ניתן להם גילוי להאיר לנו, להתיש כוח הרע בגלות.
כל הנחמות אשר הוזכרו בכתובים, הוקדמו בסוד רפואה למכות הגלות. כי כבר כל האורות ההם הוכנו על מצבם כן, כאשר יש להם לעשות פעולותיהם בגאולה. וגילויים לנו הוא כי כבר ניתן להם גילוי גדול להאיר לנו, שאילולי כך נגלו למעלה לא הגיע הידיעה מהם אלינו, והוא תיקון גדול להתיש כח הרע הגובר בגלות ולרפא קלקולים רבים עד שנוכל לסבול אותם.
מאמרי רמח"ל, עמ' ק"א, הוצאת פלדהיים, ירושלים, תשס"ז (2007)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד רז הליכה למים, שמראה הנהגתו לשקע הרע מבריותיו.
בראש השנה מחדש האדון ברוך הוא כל מציאות הנמצאים, ומתכוון לקבוע הטוב שבהם שיישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם עד שתטהר הבריאה ממנו, ותהיה ראויה לאור באור פניו לנצח נצחים ... על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם עניין השתקעות השוקעים בם, ומראה על רז מרזי הנהגתו יתברך. שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן שלא ישאר ממנו רושם כלל.
מאמרי רמח"ל, עמ' ר"ב, הוצאת פלדהיים, ירושלים, תשס"ז (2007)