חכם יעקב כולי


מקצת שבחו

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת תמ"ה (1685) בירושלים. 
אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא ביתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. 
בשנת תע"ד (1714) חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס, שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.
חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.
חכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו. 
חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב (1732). 
ספרו 'מעם לועז', התקבל באהבה בקרב קהילות ספרד. הספר נכתב בשפת הלאדינו, והיה לספר עממי שגם פשוטי העם קראו בו. הוא תורגם לעברית ערבית ואנגלית וזכה למהדורות רבות. את הכרכים של 'מעם לועז' על בראשית ושמות כתב חכם יעקב כולי בעצמו ואת שאר הכרכים, חלקם על פי רשימות שהותיר, כתבו: חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי. את התרגום לעברית והשלמת כרכים נוספים השלים החכם שמואל ירושלמי.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד המצווה לטאטא ולנקות ביתו של החולה, שהוא חסד גדול.
'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - ובוודאי אי אפשר לידבק בשכינה, אלא הכוונה שנידבק במצוותיו, לקיים מצוותיו וללמוד מדרכיו הטובים והמאירים. וכן מצינו שביקר הקדוש ברוך הוא את החולים, כפי שאנו רואים שבא לבקר את אברהם אבינו. ומכאן למדים שאפילו הגדולים צריכים לבקר את הקטנים, שבמקום של קיום מצוות אין מדקדקים בגדולה, ובפרט במצווה זו שהלב מתעורר כשרואה בצערו, והוא מבקש רחמים עליו ומקבלים תפילתו, והרי זה כאילו החיה אותו. וכן, כשרואהו בצערו הוא משתדל למצוא את הדברים שהם נחוצים, והוא מצווה לטאטא ולנקות ביתו, וזהו עיקר המצווה שאם המקום מלא זבל מחלתו מכבידה והולכת, ע"י שינה במקום מזוהם מלא אבק. ומי שמנקה אותו עושה לו חסד גדול. ומי שמבקר החולה ואינו מתפלל לרפואתו לא קיים המצווה. ואשרי האיש המטפל בחולים עניים, והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו, מי ומי חולה, כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו.
מעם לועז, בראשית חלק א', עמ' שמ"ה, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ז (1967)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמקבל אהבת ישראל לפני תפילתו, זוכה במצוות כלל ישראל.
מצווה על כל אדם, לקבל על עצמו בכל בוקר לפני התפילה, מצווה זו של אהבת ישראל, ובזה ירוויח חלק בכל המצוות שעושים כלל ישראל. והתפילה שיבוא להתפלל תיקרא על ידי כן התפילה של כל ישראל. ואינה דומה תפילת יחיד לתפילת רבים, שתפילת רבים מתקבלת יותר מהר.
מעם לועז, ויקרא, חלק ו', עמ' ר"י, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לענג השבת בלמוד תורה בפני חכם, מגמר הסעודה ועד המנחה.
פשט המנהג בכל המקומות, שאחרי שגומרים הסעודה ביום שבת בבוקר, מתכנסים כולם בבית הכנסת, וחכם לומד בפניהם עד שעת המנחה, וזה מנהג יפה מאוד, שבכך מקיימים מצוות עונג שבת כראוי, שכל עונג השבת, שצוונו הקדוש ברוך הוא, אינו לענג הגוף במאכלות גשמיים, אלא במזונות רוחניים - התורה והמצוות. ולכן ישתדל אדם הרבה בעניין הלימוד בשבת ...
וכל זה ששמעתם אומרים: 'שינה בשבת תענוג' - שכן ראשי תיבות של שב"ת, הרי הדברים אמורים לגבי אנשים, שלומדים כל ימות השבוע וצריכים לנוח מעט בשבת. אבל אלו שאינם לומדים כל ימות השבוע והם טרודים בעסקם, בשבילם בקושי מספקת השבת להשלים חובת לימודם בכל ימות השבוע.
מעם לועז, שמות, חלק ה', עמ' תתת"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ט (1969)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה מנהג ממנהגיו.
'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר' - יצחק חזר וחפר הבארות, וקרא להם כפי שקרא אותם אביו. ומכאן אנו למדים, שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה שום מנהג ממנהגיו. והראיה, שאפילו שמות הבארות, שאינם חשובים כל כך, לא שינה, על אחת כמה וכמה, בהנהגת היהדות אין לשנות כלל ממנהג אבות.
מעם לועז, בראשית חלק ב', עמ' תקכ"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שעולים לתורה מתנדבים למצוות ביקור חולים.
כבר ידוע שאין ציבור עני, ואם כולם יטפלו בדבר, בוודאי יוכלו לעשות לטובת העני, שהנטל המוטל על רבים אינו מורגש כל כך, ובפרט שאפשר לתקן הדבר. כפי שנהוג בקושטאנדינה ובשאר מקומות, שיש חברה של 'ביקור חולים'. ובכל שבת מתכנסים במקום אחד, והחכם מסביר להם, והם דורשים ובודקים על החולים, ויום אחד בשבוע מקבצים בשביל בקור חולים, וכן בשבת כשעולים לתורה, מבטיחים למצווה זו, ועושים 'מי שברך' ליחידים, כל אחד בשבת אחרת, שישתדל לקבץ הנדבה. וזהו מנהג ישר מאוד ומסודר יפה, של אנשים נבונים ורחמנים, שליבם נתון לחולים, והם אוספים מעות לשם כך, לטפל בו ולא להניחו בצער. ... הכלל הוא שהכל חייבים במצווה זו.
מעם לועז, שמות, חלק ד', עמ' תש"ח, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ט (1969)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהשתוקק לדור בארץ ישראל, שהדרים שם בעלי אומנות.
לאברם הייתה תשוקה גדולה וחשק רב, לדור בארץ ישראל, לפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. ואף על פי שבאותם הימים, עדיין לא הייתה ידועה קדושתה של ארץ ישראל, וכן לא היה יודע באיזה חלק ידור, כי עדיין לא גילה לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, בכל זאת השתוקקה נפשו לארץ ישראל.
כי בהיותו בערי חוץ לארץ, בארם נהריים וארם נחור, שהם במחוז חלב ובשאר הערים של חוץ לארץ, ראה כי אותם האנשים, אוכלים ושותים ופוחזים, ואינם חושבים בשום דבר אחר, לכן אמר יהי רצון שלא יהא חלקי עמהם. אבל כשנכנס לסולמה של צור, שהיא תחילת תחום ארץ ישראל, ראה כי כל האנשים הדרים שם, הם בעלי אומנות. הרים עיניו כלפי השמים ואמר, יהי רצון שחלקי יהא בארץ זו.
מעם לועז, בראשית חלק א', עמ' רס"ז, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ז (1967)