מקצת שבחו

השישי - לקנות פירות או מיני מתיקה לקינוח הסעודה, כל אחד כפי ערכו וכפי השגתו. ואף על פי שאין דרכו בכך בחול, יתנהג בשבת כשר וחשוב, ואפילו כבני מלכים אם יכול, וכל המוסיף מוסיפים לו, כי אין ערך וקצבה לענג את השבת, אלא יעשה כל אדם כל הבא לידו לענג עצמו ובני ביתו עם עניים וקרובים אליו, כי אין טוב לאדם שיאכל וישתה, ואחיו בני ישראל העניים והאביונים מוטלים ברעב ובחוסר כל, כי אינו מדרך הישר ולא דרך רחמנים וגומלי חסדים כזרע אברהם אבינו, עליו השלום, אלא יתענג עצמו ואחרים עימו, אם מעט ואם הרבה.
ולעניין זה נהגו בקצת מקומות, לגבות תמחוי מכל בית ובית, לתת חלק מהתבשיל במוכן אצלו, ונותנים לעניים ובזה יצאו ידי חובתן. ומי שאינו נותן התבשיל, נותן ככר לחם לחלק לעניים, ואם אינו נותן לחם נותן מעות ליד הגזבר, והגזבר נותן לכל עני ועני שיקנה בהם צרכיו ... וישמח אותם בדברים טובים ונחמדים כמו שכתבו: 'ותפק לרעב נפשך', ובזה נמצא שמשיב נפשו ורוחו, ומחייה אותו עני.

ואם יש לו תלמידים ולומד עמהם, צריך ללמוד עמהם בנחת, מלה במלה, כל אחר כפי ערכו והשגתו. ויראה להם פנים צהובות, ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם וקוצר הבנתם, כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו, כפי הראוי שהיה להם להבין ב-ב' וג' פעמים, אפשר שלא השיגו דעתם לכך מפני קושי הענין, או מפני הבנת שיכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי רצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממיעוט השתדלותם ומתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר ... ואם שואלים ממנו דבר של קושי, יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויחדדם בעניינים כדי שישאלו ויפתחו ליבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול, ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם וימנעו עצמם מלשאול, ויישאר בידם הדין או ההלכה בספק בלי טעם מספיק, וידעו כצפצופי עופות.

הזהירנו יתברך ויתעלה: 'ואהבת לרעך כמוך' - ואמרו על זה כי הוא כלל גדול בתורה, משום שזה העניין מורה ייחוד וכללות האומה הקדושה, שכולם נאחזים זה בזה וקשורים בחבל אהבה, עשה זה עם זה, והרי כולם נחשבים לנפש אחד, כמו שכתבו: 'כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים נפש', מה שאין כן במכחישי ה', אשר אין להם קשר וייחוד, והרי הם נחשבים כל אחד לבו כמו שאמר הפסוק 'ואת נפשות ביתו' - כל אחד יש לו נפש בפני עצמו, לא כאלה חלק יעקב, אשר הם נאחזים ביוצר הכל, שהוא ייחוד גמור, וכביכול נאמר בהם כמו שנאמר: עם אחד וא-לוה אחד והם נחשבים כגוף אחד. ...
כשרואה את חברו, הולך בדרך לא טוב או שלקח לעצמו עצה שאינה הוגנת לו, ראוי להחזירו למוטב ולהדריכו בדרך לא יכשל בה, וכן אם רואה איש רע ובליעל מכה בו או עושק בו, ראוי להצילו מעושקו, ולשום כל מאמצי כוחו להושיע לו מצרתו, הן בגופו הן בממונו ואף על פי, שיהיה לו צער בכך או יגיע לו חיזוק. וזה עיקר המצווה והאהבה, ואיש אשר אלה לו, רוחו וודאי מזרע אברהם, הגומל חסדים והרחמן.

בן תשעים לשוח - והרי יש לשיח ולספר את העניין הגדול הזה כי הפליאו לעשות עמו, מה שאין דרך בני אדם, מה זה ועל מה זה, איזה זכות בידו גדול או איזה עסק עשה עד שזכה לכך להאריך ימים על פני האדמה, עד שהחיה אותו והיטיב עימו, כל הימים אשר חי על האדמה, להימשך בתורתו זוכה לכל החיים האלה, כמו שמצינו בגמרא: אמרו לו: במה הארכת ימים? ואומר: הייתי עושה כך וכך, וזה שומע ומבין ולומד לעשות כך, והוא עצמו מחזיק בהם ומודה לפני מי שאמר והיה העולם, שגמל עימו טובות וחסדים להחיות אותו ביום ההוא, ולא דבר ריק הוא, להגיע האדם לימי הזקנה, והאריכו לו ימים ושנים.
כמו שאמרו בגמרא אפילו על זקני הארמים, צריך להדרם ולכבדם כי כמה הרפתקאות עברו עליהם, ומתוך כך הכירו מעשיו של הבורא יתברך, ובטחו בו, וליבם היה נכון עימו. ובא התנא בעניין הזה, להודיע לנו, שמצווה לספר עם האיש הזה מימים לימים, ולשאול ממנו את אשר עבר עליו, מכמה צרות וה' ברחמיו הצילו, וכל כל טוב גמלהו, וכמה ניסים ונפלאות נראו ימיו, הן ליחיד הן לציבור, אם לגוי או לממלכה, ומתוך כך שמו של א-לוה יתברך מתקדש, ואחרים לומדים ממנו ומענייניו וזוכים לימים כמוהו.

בשעת מנחה נוהגים לקום מעל הארץ על גבי ספסלים במקום גבוה, והוא להראות נחמה באבלנו, בו ביום, ועל זה אומרים פסוקי נחמה ומתעטפים בציצית ומניחים תפילין שנקראים פאר, מה שאין כן עושים כך בבוקר משום אבלות. וכן אין נופלים על פניהם כל היום כולו, להראות אותו כיום מועד שמובטחים אנו שייהפך אבלנו לששון ולשמחה כדכתיב: 'לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר'.

ההפטרה היא ראוי שיאמר אותה במפטיר לבדו, וכל העם ישמעו עניינה - כי רובם תוכחות. אלא שנהגו העולם לקרות כל אחד בספרו עם המפטיר, ואין קול המפטיר נשמע. ואינו מנהג הגון מן הטעם שכתבתי.