מקצת שבחו

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - היותר טוב הוא שלא יהיה דלת כלל, ויהי ביתך פתוח לרווחה, כדי שאם יבוא העני לא יצטרך להתעכב לפתוח הדלת. או לא יהיה פותחת כלל, מהטעם הזה ממש. ואפילו אם תרצה לעשות דלת ופותחת, היזהר שתהיה הפותחת מבחוץ, כדי שיוכל העני לפתוח גם הוא את הדלת, כמו שעושים בני ביתך, וזהו 'ויהיו עניים בני ביתך'.

'אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה' - ואם תאמר: היאך הוא בן חורין מי שעוסק בתורה?! - והלא כשם שמי שאינו עוסק בתורה הוא עבד ליצרו, כך מי שעוסק בה הוא עבד ליוצרו.
על זה אמר: 'וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות' - אף על פי שבין כך ובין כך נקרא עבד, זה – העבדות גדוּלה היא לו, שאומרים אנשים: 'עבד מלך - מלך'.
ולא די שהתורה היא מתרצת להינשא לו, אלא אף הוא מושל בה כמלך, שהרי ניתנה לו במתנה לעשות מה שירצה, שנאמר 'וממתנה'.

כוונת רבי יהושע בן לוי היא להודיע למי שעוסק בתורה, שלא יתבטל מלימודו ושלא יסיח דעתו לדברים בטלים, שהתורה היא ארוסה לנו, והלימוד שאנו לומדים בה הוא כסף הקידושין.
וכשם שבכל יום הקדוש ברוך הוא מחזיר לנו נשמותינו, ומחדשנו לבקרים, כמו שכתוב: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', וכמו שכתבו הפוסקים, שהאדם נעשה כבריה חדשה, ומשום כך חייב לברך ברכות השחר. כך אנו חוזרים ומברכים על התורה, מפני שבכל יום הנשמה חדשה, אנו מחדשים לה הקידושין.

הגמילות חסדים, שהיו עושים בזמן הבית אי אפשר לעשותו עוד בגלות, אפילו אם לא יהיה טרחת הדעת בעול הגלות. שמובא בפרקי רבי אליעזר: ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לאבלים ולמנודים, ואחד לחתנים. והיו כל ישראל, הולכים בשבתות ויושבים בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, ואומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעים , ואם לא היה שפמו מכוסה היו יודעים שהוא מנודה, ואומרים לו וכו', כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים. עד כאן לשונו.
וזה הגמילות חסדים היה נעשה במעמד כל ישראל, ובפרט כשהיו ברגל, והיתה המצווה נעשית בשבח גדול לבורא עולם בחסדו הגדול כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד כי תפילת הרבים נשמעת, שהיו כולם ביחד מתפללים עליהם. אמנם כשגלו ישראל, מעט כאן ומעט כאן, אין עוד הידור למצווה זו, ואינו ניכר פארה וחשיבותה, אף אם כל יחיד ויחיד יקיים אותה כהלכתה.

'כפות תמרים' - רומז לבעלי תשובה, שהרי הלולב יש בו טעם ואין בו ריח, ובפרק ב' של ערובין אנו אומרים: 'הדודאים נתנו ריח - אלה בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא'. שאם חטא - יחזור בתשובה בעודו בכוחו ובנערותו, כמו שאמרו זכרונם לברכה: אשרי עושה תשובה כשהוא איש, שהלולב דומה לשדרה, והשדרה רומזת לכוחו של אדם. ועוד, הוא גבוה מאוד, לרמוז שהתשובה עולה ומגעת עד כיסא הכבוד. וכל העלים של הלולב הם כל אחד כפול לשניים, שאם עשה חבילות של עברות יעשה כנגדן חבילות של מצוות. ויש חציים של העלים מצד אחד של השדרה, וחציים השני מצד האחר, ולבסוף נעשים כולם עלה אחד, לרמוז שיש לו לעשות תשובה גמורה, שהעברות יתהפכו לזכויות, ומלאך רע יענה אמן בעל כורחו, ולא יהיה לו עוד אלא לב אחד לאביו שבשמים.
ולכן אנו מברכים על נטילת לולב, אף על פי שהאתרוג חשוב ממנו, שיש לו טעם ויש לו ריח, ואף הכתוב הקדימו שכתוב 'פרי עץ הדר'. מפני שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובעלי תשובה חשובים מצדיקים. אמנם הכתוב הקדים האתרוג, מפני שהקדוש ברוך הוא חפץ יותר שלא יחטאו האנשים, פן לא ישובו מחטאם.

'משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' - אמרו זכרונם לברכה: שתי מנות לאיש אחד, אבל לאביונים צריך ליתן שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לאביון אחד, לפי שהעשירים והבינוניים כל אחד מהם יש לו מזל טוב, שאיזהו עשיר השמח בחלקו, ויש לו גם ההשתדלות, וכיוון ששניים אלו הוצרכו בנס של פורים, לכן איש לרעהו ישלחו שתי מתנות, לזכר הנס שנעשה בשתי דברים אלו, אבל לאביון שאין לו מזל טוב ואין לו אלא ההשתדלות להרוויח מזונותיו בצמצום, אם היו שולחים לו שתי מתנות לזכר ההשתדלות והמזל יהיה לו לבושת פנים ולזכר דאגתו שאין לו מזל טוב, ולכן אין שולחים לו, רק מתנה אחת זכר להשתדלות, ולפי שמי ששולח יש לו לעשות זכר טוב אף לסימן המזל, משום כך שולח לשני אביונים, שלגביהם הם כנגד ההשתדלות לבד, ולגביו הם כנגד המזל טוב וההשתדלות.