מקצת שבחו

'כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד' - ידוע שמי שהוא צדיק יהיה בשלום עם אשתו. ואם הוא במחלוקת, בידוע שיש בידו עוונות. וזה שאמר: 'כי יודע ה' דרך צדיקים' - ע"י דרך, שהיא האשה, כמו שאמר הכתוב: 'דרך גבר בעלמה'. 'ודרך רשעים' - גם כן, על ידי אשתו ניכר אם הוא רשע. והמבחן תיבת 'תאבד' – נוטריקון: תהיה אשתו בשלום דבוקה, 'צדיק וישר הוא'. ואם תהיה אשתו במחלוקת דבוקה, אז הוא רשע. אשר על כן צריך האיש השלם ללמד את בנותיו להתנהג בשלום ובמישור עם כל אדם, וכל שכן עם בעליהן לדבר בנחת ושלא להתקוטט על שום דבר. וגם האיש צריך לשום שלום טובה וברכה, ולא לדקדק ביותר. ואם הרחיב ה' את גבולו, ירבה בכבודם. ואם קצור קצרה ידו למלא משאלות לבם, ידבר עמהם בלשון רכה, ויודיע להם קצת, שאין ידו משגת כל כך.

'והדרת פני זקן' - ולא כל בני אדם וכל העיתים שוות. יש לך אדם מעונג ואינו יכול לחסר שום דבר ממנהגו בעת עושרו, בין במאכל בין במשתה, בין במלבושיו ודירתו. ואם יחסר לו מזון או שום חסרון, פוסל בכל שהוא, ומכביד על קרוביו או על הסרים למשמעתו, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. ובאמת, אם הוא תלמיד חכם או עני בן טובים, ואפשר שיסתכן אם יבטל הרגלו, המחזיקים בידו עושים נחת רוח לאבינו שבשמים, אם יש יכולת בידם לספק לו כל צורכו. ואם לאו, לפחות יחזיקו בידו, העושים מצווה לשם שמים, בימים הראשונים לנפילתו, והוא מדריך את בני ביתו, בחסרון מועט, בדבר שאפשר בלאו הכי, עד יעלה ויבוא. ויש בני אדם שיכולים ושוכחים עושרם ותפארתם, וביום אחד אוכל בשר ומחר אוכל דגים קטנים וכיוצא. וכן על זו הדרך השינוי מקובל אצלם ברגע. ויש מי שאחר כל העושר והוא נודד ללחם איה. ומצטמק ורע לו. ופיו סגור וידיו אסורות לבקש צדקה. המקום ימלא חסרונם.

מי שמשתדל להיות סנדק כל ימיו הוא סגולה נפלאה. ויש איזה אנשים כשנולד להם בן, מתנדבים לרבני ארץ להיות סנדק במקומם. לא כן אנוכי עמדי. רב להם תורתם, אשר יהגו יומם ולילה, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שעוסקים בתורה ובמצוות. שעושים חבילות חבילות תמיד בלא הפסק. אשריהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם. אמנם לשאר העם כערכי, אם יזדמן לנו מצווה כזו, איך אפשר שיתנדב בה לעשיר מופלג בתורה ובמצוות, אשר אין חקר ואין מספר כחכמי הזמן?! ומי יתן, כל יום ויום, יזמין ה' לידינו מצוות כהנה וכהנה, ואף כי אין אתנו מי שיודע סודן של דברים, והם ידעו ויבינו דבר דבור על אופניו, מכל מקום אפשר לכוון לפשט המצווה לקיים מצוותו יתברך ויתעלה, ולתקן שורשה במקום עליון.

'תאבד דוברי כזב, איש דמים ומרמה' - שהוא עשיר, הן לו דמים, והוא מרמה את הבריות, וגונב להם - יתעב ה', שה' שונאו. רעת השקר ידועה לכל, בין לישראל, בין לאומות, בין לגדולים, בין לקטנים, בין עשירים, בין לעניים, בין לאנשים, בין לנשים, בדברים של שמים ובדברים של העולם. ולישראל יש איסור נוסף, והוא חילול השם, חס ושלום, עד שיאמרו אומות העולם עליהם שסתם עברי - שקרן. ומי גרם זאת? - עמי הארץ, שאינם יודעים חומר שבו, ונראה להם כהיתר, ואומרים מה איסור יש אם לא יקיים את דברו. סוף דבר הכל נשמע, שהיה בדעתו לאמת את דבריו וה' לא עזרו, וזה שקר.

וידוע שלימוד התורה אינו שווה בכל אדם, אלא כל אחד לפי ערך חוכמתו, שאם יכול לעסוק בגמרא, לא הותר לו ללמוד בספר הזוהר או תהלים תמיד. אלא יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו. ויהיה לימודו בנחת, ויבין כל דבר על האמת. וכן על זו הדרך, אם מוחו סובל חכמת הקבלה ויש בו כל תנאיה, ילמוד גם דרך האמת, ויקבל הדברים מהמקובלים האמיתיים, ואל יסמוך על דעתו בזה, וילך אל חכמים ויחכם. וצריך שיהיה המקום נקי ובגדיו נקיים וגופו נקי ממאכלות אסורות. וגם מאכלו יהיה מן ממון של היתר, ומה טוב אם יהיה מיגיע כפיו. ואם יש לו במה לקנות ספרים - ילמוד בספריו. ואם יזדמן לפניו איזה ספק באיזה דין, ישאל למי שגדול ממנו בחכמה או במניין, ואל יסמוך על דעתו, אלא על דעת הרבים, והם יהיו לו לפה. ועשה אזנך כאפרכסת לשמוע בלימודים. והם סגולה ליכנס בלב יותר מהלומד.

ואם ה' יתברך, עשה לכבוד ישראל ונחרב הבית לקיים שמם בעולם, והשכינה כל הימים עמנו בגלות, למה יושבים פה? עד מתי אנו ישנים? ויש כמה דברים לקרב הגאולה, ראוי לידבר בהם, ולהתפלל לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ויוליך אותנו קוממיות לארצנו, ונעשה שם המצוות שאין נוהגים בחוץ לארץ. ובזמן הזה, שאין בית, ואנחנו חסרים מכל טוב הנפש, ו'טוב פת חרבה ושלווה בה' - בירושלים ובארץ ישראל, 'מבית' - בחוץ לארץ 'מלא זבחי ריב' - שכל טובות העולם הזה הבל המה, אפילו בארץ ישראל, שסוף האדם למות. ומי שהמוות רודף אחריו איך יערב לו שום טובה בעולם? וכל שכן אנו, שבימים האלה יושבים בארץ לא לנו. וברוך ה' אשר בחר בנו. שכל מה שיכבד עול הגלות עלינו, אנחנו אליו עינינו, לראות בעניינו. ולמהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמו.

עם הארץ יש לו תקנה: 'מזוקק שבעתיים' - יבחר תלמיד חכם ללמוד עבורו, שהוא איש צדיק וחכם וישר ושלם בכל מידות טובות אם ימצא. ואם לאו, יבחר הטוב בנמצאים, ויתן לו כדי יכולתו בעין יפה.
ואם אפשר לו ללמוד ממנו, יכנע לפניו וילמוד כפי ידיעתו ורוחב לבבו. ואם אי אפשר, ישתדל ללמוד ממנו איזה דינים הנצרכים. ויכתוב אותם באופן שיוכל לקרותם וילמוד בהם תמיד, עד שיהיו נרשמים במוחו לפחות שיודע דין פלוני במקום פלוני. ... ואם ידע איזה חידוש, ויספר לפני הרב הלומד, ויראה שיש ממש בדבריו, יכתוב אותו על שמו, אפילו אינו לפי כבודו של הרב, יעשה לכבוד המכבד את התורה.