מקצת שבחו

'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. –ואמר: 'אוהב שלום', ולא אמר: 'אהב שלום', עם היות לפרש שכך שנה: 'הווי מתלמידיו של אהרן', שאהרן היה אוהב שלום, מכל מקום פשט המשנה מוכח, כי נוכח פני המוזהר, ידבר שיהיה אוהב שלום, ואם כן אהב מה לי, כאומר 'אהב את המלאכה'. ונראה להיות כי 'אהב' - הכוונה בו, שמזהיר את האדם שיאהב השלום מכאן ואילך. אמנם 'אוהב' הכוונה שתשתדל שתקנה בך בטבע אהבת השלום, עד שלא תצטרך לעורר את עצמך לאהוב אותו, אלא מצד עצמך ומטבעך תהיה אדם האוהב שלום. והיא הכוונה גם כן באומרו: 'הווי מתלמידיו של אהרן' - ירצה השתדל שיהיה דבר זה מוטבע בך, כאילו אתה מתלמידיו של אהרן, שיולדו על ברכיו, אשר מן הסתם יהיה דבר זה בהם, הרגל וטבע בראותם רבם מתמיד כן, ובזה תהיה אוהב שלום מעצמך, ולא אצטרך להזהירך 'אהוב שלום'.

'מרבה צדקה מרבה שלום' - אמנם המרבה צדקה הוא מרבה שלום, לא לבד, בינו ובין בני ביתו, שהם תמיד בשלום עמו, אלא עם בני אדם יהיה בשלום: בהיותו חונן דלים, ופתו מצויה אליהם - יהיו בשלום עמו, וגם ברך יברכוהו. וגם מרבה שלום בין העניים וגבאי צדקה, כי בהיותו מרבה צדקה יתנו להם הגבאים די מחסורם, ולא יבואו להתקוטט עמהם בתתם להם דבר מועט. וגם בהיותו מרבה צדקה ורצונו וחפצו בנתינתה בריבו, אם גם אשתו ובני ביתו יתנו מממונו צדקה לעניים, אף שיתנו מתנה מרובה לא יקפיד עליהם ולא יתקוטט עמהם. אכן, בהיותו כילי בלתי חפץ בנתינת הצדקה מרובה, אזי אם תתן אשתו אשר היא מצויה בבית פת לעניים או זולתו, יבוא להתקוטט עמהם ואין שלום באהלו.

בהיות הבית קיים, היתה שכינה שורה בישראל, וכעת עלינו להתנהג על פי מידת השלום, בין איש ובין אחיו ובין גרו, כי בזה תהיה השכינה שרויה בינינו, ותמצא נחת רוח בתורתנו. והביא ראיה מהכתוב הבא בזכריה: 'אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. כי הוא מלמדם להועיל על פי השם, במה שיעשו להטיב מעשיהם, ואולי יחנם ה', וישיב את שבותם. וגם כדי שישיגו קצת על ידי המעשים האלה, ממה שהיו משיגים בהיות הבית קיים.

'שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות' - 'אהוב את המלאכה' להתפרנס בה, ותהיה נהנה מיגיע כפיך, 'ושנא את הרבנות' מלהתפרנס על ידי היותך רב ומורה צדק. כי כבר ידעת כמה הפליג הרמב"ם, זכרונו לברכה, במה שאמרו: 'ולא קרדום לחתוך בהם' - בגנות הרבנים המטילים עצמם על הציבור לפרנסם, כי הם נוטלים חייהם מן העולם. והביא ראיה מכמה קדושים, רבני ישראל, מתפרנסים במלאכתם. וגם פה, הכוונה גם כן, להזהיר לרבנים שיאהבו את המלאכה להתפרנס בה, וישנאו את הרבנות מלהתפרנס בה.

'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר...' , ו'רבן גמליאל אומר: עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות'. - ראוי לדעת מה חידש רבן גמליאל באזהרתו זאת על מה שהזהיר יהושע בן פרחיה לעיל ... ונראה כי יהושע בן פרחיה דיבר בעשיית הרב ללמדו תורה. אמנם רבן גמליאל דיבר שאף אחרי שלמד תורה יעשה לו רב להיותו נמלך עמו בכל הדבר הקשה שיבוא לפניו. ...
והנה מתוך אזהרה זו ילמוד האדם, להחמיר על עצמו בכל דבר ספק שיבוא לידו, לבלתי היכשל באיסורו. לכן אמר כי עם כל זה, אם לפעמים יקרה מקרה ולא יזדמן הרב להתייעץ עמו, 'אל תרבה לעשר אומדות' לעשות כמי שמעשר מאומד, שכדי לתקן פירותיו, ירבה במעשר עד שיצא מכלל ספק מעשר שבפירותיו. גם אתה תתנהג בדרך זה בכל ספק שיבוא לידך, תחמיר על עצמך במותר לך לצאת מן הספק, כי אין נכון לעשות כן פעמים רבות, רק לעתות בצרה שיהיה ספק בדבר חמור, וצדדי הספק גם כן אין בהם הכרע, רק במאזנים ישאו יחד. אמנם בשאר ספקות השתדל עד שתעמוד על אמיתתם לדעת להיכן הדין נוטה, להקל או להחמיר. ולפי זה אומר 'ואל תרבה לעשר' - אין כוונתו להזהיר על המעשר, אלא על הספק שיספק לאדם, ונשא משלו במעשר מאומד לפי שהוא דומה לו כאמור, ולכן נקט 'ואל תרבה'.

'שמאי אומר: עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה, והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - ונראה שכיוון להזהיר את האדם, להיות נאה דורש ונאה מקיים, כי בזה יקובלו דבריהם בעיני שומעיהם. וידוע כי התורה שמלמד האדם לזולתו תיקרא 'תורתו', ותתייחס אליו כעניין תלמידך אנו, ומימיך אנו שותים. וכמו שתקרא התורה תורת משה, על אשר מסר נפשו עליה לימדה לעם בני ישראל, כי בערך הלומד תיקרא תורת ה' ובערך השומע ממנו תיקרא תורת המלמד.
ולזה הזהיר כי תורתך, אשר תלמדם לאחרים לעשות, עשה אותה בעצמך וקיים מצוותיה בפועל, ולא לבד פעם או שתיים, אלא בקביעות תתמיד במעשים ההמה, עד שתהיה קבוע בהם, כאומרם נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם. ולא די זה, אלא 'אמור מעט ועשה הרבה' - שתהיה מורה לאחרים מעט דהיינו ההכרחי על פי שורת הדין. אכן, אתה עשה הרבה יותר ממה שציוויתים לעשות, הן בחלק סור מרע - היכנס לפנים מן השורה לקדש עצמך במותר לך. הן בחלק עשה טוב - תעשה יותר ממה שהזהרתם לעשות, כי בזה תתקיים באשר הזהרתיך 'עשה תורתך קבע' ולא תבוא לעשות ההפך ממנו כי זה הוא גדר גדול וסייג בעשותך הרבה יותר ממה שאמרת להם.