חכם יוסף בוכריץ


מקצת שבחו

חכם יוסף בוכריץ נולד לאימו ולאביו ר' אברהם, בשנת תרמ"ה (1885), בג'רבה. 
בילדותו למד אצל חכם דוד הכהן גדישא. מאחר ופרנסת ביתו היתה דחוקה, נאלץ להפסיק תלמודו ולסייע לאביו בפרנסת הבית. כששמע על-כך, חכם מעתוק עתוגי הכהן עשה הסכם עם אביו, לדאוג למחסור ביתו ע"י פרנסי העיר, ובלבד שבנו יחזור ללימודיו, וכך היה. חכם יוסף בוכריץ חזר לשקוד על תלמודו והחל ללמוד מרבה של ג'רבה, חכם משה זקן מאזוז. לימים התמנה חכם יוסף בוכריץ לעוזרו, וזכה לשמשו. 
בשנת תרע"ה (1915), לאחר פטירת רבו, נקרא לכהן כדיין ברובע היהודי חארה זע'ירה (השכונה הקטנה) בג'רבה, והוא בן שלושים שנה בלבד. 
בשנת תרפ"א (1921), התבקש על ידי אנשי קהילת זרזיס לכהן כרב העיירה. בה כיהן במשך כשלושים שנה עד פטירתו. חביב ונערץ היה על בני הקהילה למגדול ועד קטן, והכל ראוהו כאב. 
אף שכל ימיו היו קודש ללימוד התורה, ייחד רבנו מזמנו למעשי צדקה וחסד, והתייגע בעצמו לדאוג לצרכי העניים. בשל גדולתו העצומה, לא היה מניח לאחרים לזכות במצות הצדקה, והיה בעצמו מכתת רגליו ברחובות קריה, ועובר מבית לבית, לאסוף מצרכים עבור עניי העיר. לאחר מכן היה נושא בידיו סלים כבדים עמוסים מכל טוב, וסובב מבית נצרך למשנהו, ומעניק להם במאור פנים מתכולת הסלים. 
פעם דרשו ממנו אנשי ועד הקהילה למסור את שמות מקבלי התרומה. מכיוון שלא רצה לביישם, סירב לתת שמותם, ודרש לנכות ממשכורתו את סכומי הכסף שהיה נותן לעניים. 
חכם יוסף בוכריץ חיבר מספר חיבורים, שיצאו לאור לאחר פטירתו, והם: 'יוסף לקח', ב' חלקים - חידושים על התורה ודרושים, 'זיכרון יוסף' - חידושים ושו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ו'זכות יוסף' - דרושים.
ביום ה' באדר תש"ט (1949), השיב חכם יוסף בוכריץ את נשמתו לבורא, והוא בן שישים וארבע.  שלושים שנה לאחר פטירתו, ביום ראש חודש אלול תשל"ט,(1979), זכה והועלו עצמותיו לארץ הקודש, ונטמן בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מרמז אות כ' לכף יד ומורה שיפשוט כפו להרבות בצדקה.
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על-כן אנוכי מצווך לאמור - פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך - פרשת הצדקה בפרשת 'ראה' מתחילה ב-'כ' כפופה ומסיימת ב-'ך' פשוטה - לרמוז שיקמץ בהוצאות ביתו, וירבה בצדקה - וזהו 'כ' כפופה על הוצאות ביתו, ו-'ך' פשוטה - שיפשוט כפו בהרחבה להרבות בצדקה.
וזה שאמרו חז"ל 'אל תחזיק טובה לעצמך' דייקא - אלא תצמצם לעצמך, כדי להרבות בצדקה, וזוהי 'כי לכך נוצרת' - שנוצר האדם, בזה העולם, לקיים הרמז של 'כך' - 'כ' כפופה להוצאות עצמו, ו-'ך' פשוטה לצדקה. וכתוב 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שהיצר הרע נקי מכשול - ועל ידי פתיחת כף האדם לצדקה, תחסר הכף ממכשול - יישאר שלום, ויהיה בשלום.
יוסף לקח חלק ב' עמ' ט"ז, דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם למנהג לימוד מסכת אבות בין פסח לשבועות
והטעם שתיקנו ללמוד פרקי אבות בקיץ, בין פסח לשבועות - משום שבאותן הימים, דרכו של האדם, לבקש רפואות הגוף ולעשות סמי הורקה, ולכן תיקנו, גם כן, לבקש רפואות לנפש, שהיא העיקר.
יוסף לקח חלק ב' סג' ב' דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד האב לתת מוסר לבנו, שמפני אהבתו - תוכחתו מתקבלת.
ייסר האב את בניו, וילמדם תורה, ויחנכם על עבודתו יתברך - כי האב יש לו יכולת בזה, על בניו, וסרים למשמעתו...
וכתוב בזוהר הקדוש כי התוכחה צריכה להיות מפי אהוב לאוהבו. וזה לשון הזוהר הקדוש – 'ואהבת לרעך כמוך - מצווה זו לייסר חברו'. וכן 'הוכח תוכיח את עמיתך' - דווקא...
ובפרט התוכחה מפי האב לבנו, כי אהבתו לבנו גדולה מאוד, ואינו רוצה בנזק בנו, ותוכחתו מתקבלת ביותר. וכמו שכתב שלמה המלך עליו השלום 'שמע בני מוסר אביך' - דווקא.
יוסף לקח חלק ב' סב' ב' דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להתחזק בשלושה דברים וכאילו קיימנו כל התרי"ג.
ידוע שיש לנו שלושה דברים, שעל ידי כל אחת מהם, נחשב האדם, כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, והם – 'האחדות', ו'השבת', ו'התורה'.
שעל ידי 'האחדות' נעשים כל ישראל כגוף אחד, ומה שחסר זה מקיום המצוות, הרי קיים חברו - כאילו קיימנו כולנו כל התרי״ג מצוות. וכן על ידי 'עסק התורה' מעלה עליו הכתוב כאילו קיימנו כל התרי"ג מצוות, שכל העוסק בפרשת 'עולה' כאלו הקריב עולה, וכפי זה הדרך - בכל המצוות.
וכן המקיים 'שמירת שבת' כאילו קיים כל התורה כולה, ככתוב בזוהר הקדוש זה ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה. ובכן יש לנו להתחזק ולאחוז בשלושה אלו, שעל ידם נזכה לגאולה, כיוון שמעלה עלינו הכתוב, כאילו קיימנו כל התרי״ג מצוות.
יוסף לקח חלק ב' מב' עמ' ב דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' על משה שהשתדל עבור יהושע שיתמיד בלימודו, אף שאינו מבין.
'ומשרתו, יהושע בן נון נער לא ימיש מן האוהל' - אפשר לפרש, על פי מה שכתב הרב 'חסדי אבות' ז"ל, שיהושע לא היה לו מעצמו - הבנה, לולא השתדלותו של משה, שיגע להבינו. עיין שם.
וזהו שאמר - 'יהושע בן נון נער', דהיינו - מנוער מן ההבנה. ובמה זכה לחכמת התורה, על-ידי ש'לא ימיש מן האוהל', בהשתדלותו של משה רבנו, עליו השלום.
ברכת יוסף חלק ב' חידושי תורה, פרשת כי תישא, עמ' קס"ט, מושב ברכיה, תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שיתקבצו גם הנאבדים מן הדת, כל עוד בו לב יהודי.
'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' - דהיינו כדרך המלך, כשנלחם זמן רב, ורוצה לשוב לארצו - הוא מקבץ כל חילו במקום אחד - לראות מי חסר, ומכריז בשופר, שיתקבצו כולם, ואחר כך ישוב לארצו.
וכן יהיה בגאולה העתידה, מתחילה יקבץ אותנו למדבר - לראות מי נחסר, ואחר כך יתקע בשופר להתקבץ ולבוא. ואפילו היהודים 'האובדים בארץ אשור', ונאבדים מן הדת עד קצה האחרון. 'והנדחים בארץ מצרים', כמו אנוסי ספאניה ורומא וכדומה - כל אשר עוד בו לב יהודי.
ברכת יוסף חלק ב' חידושי תורה, פרשת דברים, עמ' רכ"ג, מושב ברכיה, תשס"ח (2008)