מקצת שבחו

ניסיון העושר הוא גדול מאד, כי הוא מעותד לכמה איסורים, ומטבעו להטות את בעליו לידי מידות רעות, ומבטלו מתלמוד תורה. וצריך שמירה רבה 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ולא יענה עזות ולא ידכא עני בשער, ולא יהיה 'אוטם אזנו מזעקת דל' רק שמוע ישמע צעקתו, ופתוח יפתח את ידיו לו, והענק יעניקהו די מחסורו אשר יחסר לו, ורבים חללים הפיל העושר, כי לפעמים, ברוב גובהו, יכלים אחרים, ויגלה חטאתם בקהל, השם יצילנו.

עניין המחלוקת הוא רע ומר עד מאוד, לגוף ולנפש, כידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ואיני בא להזהיר אלא להזכיר, ומי יתן והיה כאשר יהיה ריב בין אנשים, אם יהיה אחד מהם ירא שמים ורודף שלום, יביא גם את השני לדרכי שלום, אלא שהבעיה היא שאם ינצו אנשים יחדיו, שניהם שווים לרעה, וכל אחד מהם מתנשא לאמור: אני הגדול ולמה אשפיל את עצמי ואשאר תחתיו, ומתוך כך המחלוקת פרה ורבה, שכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: המריבה דומה לזרם מים, שאם התחילו לזרום שוב אינם נעצרים.

ידוע שכל אחד מישראל קבל חלק בתורתו בסיני, והוא גנוז בתוך תורתנו הקדושה, שהיא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. ולא יוכל האדם לידע היכן נתון חלקו, אם בפשט, אם ברמז, בדרש או בסוד. ואי אפשר להוציא חלק תורתו לאורה כי אם אחר היגיעה, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא יגעת ומצאת - אל תאמין'. ואל תישען על בינתך, שאתה מבין ומשכיל ואינך צריך לעמול, רק 'יגעת ומצאת - תאמין'.

ישמע מוסר אפילו מקטן ממנו, ומשלו משל לחולה, שמצא תרופתו אצל עני, וכי בשביל שהוא עני לא יתרפא ממנו?! - ודע שאם ילמד או אפילו ישמע מוסר פעם ביובל, אינו פועל בו כל מאומה, וכל שכן אם התרגל בחטא, שאין בשר המת מרגיש באזמל. אמנם כאשר יתמיד לשמוע מוסר יום יום, אז 'יערוף כמטר לקחו', כמו שהמטר נוקב את האבן. ולמקצת ימים, בעיניו יראה, הפלא ופלא, טהרת הנפש מבית ומחוץ. ובפרט אם הדברים יוצאים מהלב, הרי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והבא ליטהר מסייעין אותו.

העבודה היותר מעולה היא לעשות גם את המצוות שמובנות בשכלנו, כאילו היו 'חוק', שאם ילך אחר שכלו - פן 'יפול הנופל ממנו', כי השכל יטעהו. למשל, מצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצוה שכלית, לפעמים יפתהו ליבו שלא לכבדם, כגון אם הוא נתגדל על ידי אחרים, ואביו ואמו לא עשו לו שום טובה, או אם אביו עשיר ובעל נכסים ואינו רוצה לעוזרו. או יאמר: הלא הורי הם בעוכרי, שלא לימדוני דרך חיים, מלאכה או סחורה וכיוצא, ואיני חייב לכבדם ולהוקירם.

חכמינו מספרים על שמואל, שקנה אצל נוכרי כד של זהב בתור כד של נחושת, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים כמו שביקש עבור הכד, הוסיף לו "בטעות" עוד זהוב אחד נוסף. והוא לכאורה פלא: איך שמואל האמורא הא-להי, הצדיק והישר הונה את הנוכרי? ועוד, לאיזה עניין מספרים לנו זאת, האם ללמוד ממנו להונות אחרים? אתמהא!
אלא הכוונה ממש ההיפך: שמואל ראה שיש לנוכרי כד זהב, ומבקש עבורו סכום קטן. ורצה שמואל לברר דעת הנוכרי, האם הוא טועה, או שמא כד זה גנוב הוא איתו, ורוצה למוכרו בזול ולהיפטר ממנו במהרה. ולכן הוסיף שמואל זהוב נוסף, והיה אם הנוכרי יחזיר לו את הזהוב המיותר, סימן שאדם ישר הוא ולא גזלן, ורק טועה וחושב שהוא כד של נחושת, ואז יגלה לו שמואל טעותו ויחזיר לו את הכד. אבל אם יראה בו, שעושה בעצמו כאילו לא ידע בזהוב הנוסף, אות הוא שהוא גנב וגם הכד גנוב. וזהו מה שנתכוונו חכמינו להודיענו - עד כמה יש ליזהר בדיני הונאה אפילו ביחס לנוכרי.