מקצת שבחו
חכם דניאל טירני נולד לאמו ולאביו החכם משה דוד טירני בשנת ת"ק (1740) באנקונה שבאיטליה.
התייתם מאימו בינקותו וגדל אצל אבי אימו, החכם דניאל נחמו, תלמידו של החכם שמשון מורפורגו, שגידלו לתורה, והיה לרבו המובהק. כבר בשנת תקכ"א (1761) מונה לדרוש בציבור בעירו אנקונה בשבת שובה ובשבת הגדול. שימש כרב קהילה באחת מערי פינונטי, וכמלמד בעיר לוגו. עבר לעיר פיסארו, ושימש רב העיר ואב בית הדין.
בשנת תקכ"ה (1765) הוכתר ליאופולד השני כדוכס הדוכסות הגדולה של טוסקנה, שבירתה פירנצה. הוא ביטל את הגזרות על היהודים, והיהודים הורשו לגור מחוץ לתחום הגטו, להסיר את הטלאי הזיהוי המיוחד ליהודים, ולהתפרנס מכל משלח יד. בשנת תקל"ט (1779) הוענק ליהודים הזכות להיבחר למועצת העיר.
בשנת תקנ"א (1791) חכם דניאל טירני מונה לרב העיר פירנצה ואב בית הדין. באותה שנה, הוציא לאור בוונציה את ספרו 'סעודת מצווה' - דרשות. בשנת תקנ"ג (1793) חיבר אופרה לכבוד חנוכת בית הכנסת האיטלקי (קהילה, ששורשיה עוד באימפריה הרומאית). בשנת תקנ"ד (1794) יצא לאור ספרו 'מתנת יד' - מאמרים על הצדקה.
בשנת תקנ"ו (1796) יצאה לאור החוברת 'כתב הד"ט', בו תיקן סדר לימוד ותפילה לכבוד פורים פירנצה, לרגל הצלת העיר מחיל גדול שצר עליה ביום כ"ז בסיוון תק"נ (1790). בשנת תקנ"ט (1799), ברוח המהפכה הצרפתית, וכחלק ממסע הכיבוש של נפוליאון באירופה, הוקמה רפובליקת פירנצה, והיהודים זכו לשוויון זכויות מלא.
בשנת תקס"ג (1803) הוציא לאור חלק ראשון מספרו החשוב 'עיקרי הד"ט' על שולחן ערוך - אורח חיים, ובשנת תקס"ו (1806) הוציא לאור את חלקו השני על יורה דעה.
חכם דניאל טירני נפטר בשנת תקע"ד (1814) ומנוחתו כבוד בפירנצה. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חיבורו 'שם עולם' - דרושים על התורה, יצא לאור, לאחר מותו, מכתב ידו בשנת תרפ"ט (1929) בעיר פיטערקוב בפולין ע"י הרב חיים שיף. חלקים מספרו 'דרך שיחו' - חידושים על ספר 'פרשת דרכים' לחכם יהודה רוזאניס יצא לאור מכתב ידו בשנת תשנ"ט (1999) בגיליון כ"ז של הקובץ 'מקבציאל'. חיבוריו: 'שותא דינקותא', 'פלגי מים' על מגילת איכה, ועשרה כרכים מדרשותיו באיטלקית עומדים בכתב ידו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שצריך להתעסק גם בסחורה ודרך ארץ רק שבתורת ה' חפצו.
צריך האדם להתעסק גם כן בסחורה ודרך ארץ למען יתקיימו שניהם בידו, אם כן איך נא הכתוב: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שמשמע לעולם בלי הפסק. אמנם על פי הקדמותינו יבוא הכל על נכון, כי ישרים דרכי ה', ומטה לעולם כלפי חסד, ואפילו בדברי הרשות ודרך ארץ, כשנעשו לשם שמים, קובע לו שכר גם עליהם תחת היותם סיבה לעסק התורה. ולפי זה אף על גב שמקצת היום מתעסק בדברי הרשות, נחשב לו כאילו כל היום כולו יהא יושב ועוסק בתורתו יתברך. וזהו שיעור הכתוב: 'כי אם בתורת ה' חפצו' - היינו רצונו, וכוונתו אפילו בשעה שמתעסק בצרכי העולם. וכמאמרם זיכרונם לברכה במה שאמר הכתוב: 'בכל דרכיך דעהו' - דרכיך דווקא, לומר שאפילו דרכי ועסקי גופו, ידע את ה' ויעבדהו בכל לבבו, וכיוון שעל ידי כך מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורתו יתברך, אפילו בשעה שעסק בצרכי גופו.
סעודת מצוה, דף נ"ג ע"א, דפוס בראגאדין, ויניציאה, תקנ"א (1791)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שנושא בחטא חברו, שחסר בחסרון חברו.
'הוכיח תוכיח את עמיתך' - עד שתשיבנו בתשובה, ואל תאמר: הלא הוא חטא, והוא ישא את עוונו, ומה לי ולצרה הזאת. כי אין הדבר כן, כי הרע אשר ימצא לו, ומצא את כולם, ולכן השתדל והזדרז שלא יבוא חברך לידי עונש על ידי תשובתו בשביל תוכחתך, ואז 'לא תשא עליו חטא' - היינו על חטאו שחטא, לא תשא גם אתה חטא וחסרון, שאם לא כן תחסר גם אתה בחסרונו ותישא עליו עונש חטא.
סעודת מצוה, דף נ"ו ע"א, דפוס בראגאדין, ויניציאה, תקנ"א (1791)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא ירע לבבו לתת לעני המבקש מידו, מתת לקופה של צדקה.
איך לך צדקה מעולה, מ'הנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע נוטלה'. שמא יעלה על לב האדם שלא להטות אזנו לזעקת דל, הבא לשאול ממנו עזרה בצרות, באמור אל לבו: למה לי להפסיד שכר מרובה בשביל שכר מועט, הלא טוב לי אז בתתי אותה בקופה של צדקה, שאיני יודע למי נותנה, מתתי אותה לאיש הזה, המכירי ויודעי, ואני גם כן מכירו ויודעו, שאין השכר גדול כל כך. והאמת הוא שאין הדעת סובלתו לאטום אזנו משמוע צעקת אביונים כדי לתתה לקופה של צדקה, שעד כאן לא אמרו שזה גדול מזה, רק בהזדמן לפניו אחד מהדרכים הללו, וכן במי שינדבנו לבו למוסרה לגבאי, מלילך לבקש עני הצריך לה, אך אם יבוא עני אצלו ומבקש ממנו דבר להשיב נפש, הלא דבר ברור הוא שחייב לתת לו ולא לשלחו מאתו ריקם, אפילו על תנאי ועל מנת להניח בקופה כל הסך שהיה ראוי לתת לאותו עני. וזה דבר אמת וברור מצד עצמו מבלי אות ומופת. ולזה אפשר להמשיך כוונת הכתוב: 'ולא ירע לבבך בתתך לו'.
מתנת יד, דף כ"ג ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תקנ"ד (1794)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעולה עם הארץ עם תלמיד חכם, שאינם חוזרים ריקם.
'וכל בניך למודי ה'' -אף על פי שיש בישראל חכמים ועמי הארצות, מכל מקום יש באפשרות ש'כל בניך', ואחד מהם לא נעדר, יהיו 'למודי ה''. ושמא תאמר איך יהיה זה, ומתרץ בכתוב בעצמו: 'בצדקה תכונני', שעל ידי שתחזיק יד לומדי תורה אף שאתה עם הארץ, תזכה ללמוד כל מה שלמד החכם שהחזקת בו. ...
וזהו שאמר הכתוב: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך' - והיינו למען תלמד ותברור הספקות. ושמא יאמר בעם הארץ: מה לו לעלות לרגל, ולבו סתום כבתולה, ותהיה החזירה כהליכה, ריקם ריקם, לכן סיים הכתוב שיש רפואה למכתו על ידי ש'לא יראה את פני ה' ריקם' - ותיבת 'את' דווקא לרבות תלמידי חכמים לא יראה ריקם, רק 'איש כמתנת ידו' - יחזיק ביד לומדי התורה, ובכן יזכה לראות סימן יפה בתלמוד.
מתנת יד, דף כד א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תקנ"ד (1794)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שירבו לרוב בארץ למעלה משישים ריבוא, תשרה השכינה.
'הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה'' - עד שיפרו וירבו לרוב בקרב הארץ למעלה משישים ריבוא, אז תשרה השכינה בינינו, וזהו: אני ה' - שזהו סוד הספירה העשירית, כידוע ליודעי חן, שהוא סוד שכינה, ואז 'בעיתה אחישנה'. וכמאמר רבי פנחס בן יאיר: 'חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים' - דהיינו שמצוות פריה ורביה המכוונת למלכות, כפי שנמצא בציוני פרשת יתרו, וזהו החסידות, מלשון 'עולם חסד יבנה', שמתייחס לפרייה ורבייה כידוע, מביאה לידי רוח הקודש, שהוא סוד המלכות, דהיינו להשרות עליו שכינה, וכפירוש רש"י זיכרונו לברכה, שם בעבודה זרה פרק ראשון, וכיוון ששרתה השכינה, הקדושה מתגברת ומביאה לידי תחיית המתים על ידי משיחנו וגואלנו. אמן כן יהי רצון.
שם עולם, חלק א, דף מ' ע"ב, דפוס פאלמאן, פיטערקוב, תרפ"ט (1929)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאנו שמחים בשלוותם, והם שמחים, שאנו יושבים בטח.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שישראל הם שמחים בשלום הגויים, והוכיחוהו מפסוק: 'נתת שמחה בלבי, מעת דגנם ותירושם רבו'. וכן מובא בילקוט תהלים סימן תרכ"ח. והגם ששמחה היא מצד קל וחומר שעושים: ומה אומות העולם, על ידי שעשו שבעה מצוות, השפעת להם שלווה בעולם הזה, אנו שנצטווינו תרי"ג מצוות, על אחת כמה וכמה. אף על פי כן יש לעניות דעתי לתת טעם לשבח ... שישראל הם שמחים בשלוות הגויים בעולם זה, והגויים מצדם הם שמחים ועליזים בראותם אותנו יושבים לבטח.
שם עולם, חלק ב, דף עב ע"ב, דפוס פאלמאן, פיטערקוב, תרפ"ט (1929)