מקצת שבחו

'אמר רבי יוחנן: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' - שהטעם הוא מפני שטורח ודואג לנצח במלחמת חובה של היצר הרע כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה גדול שכרו כפול ומכופל ומהולל מאוד. ועוד זאת סיבה אחרת, כי על ידי מה שטרח לנצח במלחמת היצר הרע, הנה טוב גם כן להשיב תשובה ניצחת למה ברא הקדוש ברוך הוא להיצר הרע. וכמו כן פירשו כת הקודמים, שטעם יצירתו של היצר הרע הוא ליתן שכר טוב לצדיקים בעמלה של תורה ועל העבודה. אם כן שאם לא היה היצר הרע בעולם לא היה כל האדם צריך לטרוח כדי ללמוד תורה, כי אין לו מונע. אומנם באשר נברא יצר הרע בעולם צריך לטרוח ולעמול בתורה כדי לבטל כוחו של היצר הרע. ועל כן תשובה מוצאת להקדוש ברוך הוא על יצירתו של היצר הרע, כדי ליתן שכר טוב בעמלם. ומעתה זה אומרם: 'אמר רבי יוחנן אשרי מי שעמלו בתורה' - כלומר שהוא עמל וטורח כדי ללמוד תורה ונוצח במלחמה של היצר הרע, אשריו ואשרי חלקו. ועוד יש לה לגביו, שעושה נחת רוח לה' יתברך שלא נשאר מקום קושיא למה בראו להיצר הרע, כי הרי זה 'עושה נחת רוח ליוצרו', שכל העולם אומרים שלזה בראו, כדי לתן שכר טוב לצדיקים.

'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם' - רמז למה שידוע שהתורה נקראת חן, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'אילת אהבים ויעלת חן' - שמדבר הפסוק על התורה, וכמו כן דרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי לווית חן הם לראשך' - שמדבר הפסוק על התורה. ...
וכבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, הובא בילקוט פרשת יתרו על פסוק: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כי כל מקום שנאמר 'ויסעו', 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלקות, אבל כאן: 'ויחן שם ישראל' - מלמד שהושוו כולם בלב אחד ובדעת אחד, לכך נאמר 'ויחן שם ישראל'.
מעתה זה מה שרמזתי, 'וחנו בני ישראל' - כלומר שחנו בני ישראל וניתן להם התורה, שהיא נקראת 'חן', שבזה זכו למצוא חן בעיני א-לוהים, וגם זכו להקראות בשם 'בני ישראל', מה שלא זכו להיקרא קודם זה, והיינו משום ש'איש על מחנהו', כלומר שכל ישראל נחשבו כגוף אחד בלב אחד ובדעת אחד, אף שהיו לצבאות, שצבאות ישראל היו כחול הים, עם כל זה היו באחדות, ועל ידי זה זכו לקבלת התורה.

'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשה ידך' - ובתנאי גמור שהצדקה שייתן האיש, שיהיה ממה שחננו ה', איש איש ממלאכתו אשר הוא עושה, ממשאו ומתנו באמונה שלימה. לא, חס ושלום, מן הגזל, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעוולה.
וכל העושה צדקה מן הגזל ומן החמס אשר בכפו, אפילו שיהיה מגזל הגוי וכיוצא, לא די שאינו נחשב לו למצווה, אלא אדרבה לקללה תחשב לו, וגורם שנותן חוזק ואומץ לסטרא אחרא. וכאשר הוא נותן צדקה שיש בה חשש גזל ועושק, כל פרוטה ופרוטה עולה ומשטין לפני הקדוש ברוך הוא, ובפרט שהוא מגזל הגוי, תכף שרו של אותה אומה עולה ומקטרג עליו, שמעשה הצדקה מממון אומתו, ובמקום סנגור של המצווה, נעשית קטגור, ללמד קטגוריה עליו, חס ושלום.

'אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו באחד עשר ברכות' - אפשר שזהו גם כן כוונת הכתוב: 'מלווה ה' חונן דל' - והוא כמו שכתבו המפרשים: שטעם הדבר שהמפייסו גדול מהנותן לו מעות, זהו משום שבנתינת הצדקה יש טענה: 'מי הקדימני ואשלם' - מי נתן צדקה עד שלא נתתי לו ממון, מה שאין כן המפייסו מעצמו מלב ומנפש, שייטול שכרו מושלם כי רב הוא. וזהו שאמר: 'מלווה ה' חונן דל' - כלומר, שמה שנקרא 'מלווה לה'', זהו דווקא מי שהוא 'חונן דל' - שמרחם עליו, ומדבר על ליבו דברי פיוס ותחנונים, לפייסו על עניותו, ובאיש כזה 'וגמולו ישלם לו' - דווקא, שזהו מן הדין ולא מצד החסד, שהרי בפיוס דברים אין טענת 'מי הקדימני', אלא הוא גמולו ממש.

'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם' - נרמז לביאת משיחנו, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן, כי חס ושלום, לא יעלה על לבבכם להתייאש מן הגאולה, כי ארכו ימי הגלות המר והנמהר, ואל תאמרו בלבבכם כי, חס ושלום, כולנו אבדנו, וכאשר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, כי אומות העולם מחרפים ומבזים את ישראל לאמור: כי אבדה תקוותינו ואין משיח לישראל. ... וזהו מה שרמזתי על עדת בני ישראל, שאל יתייאשו, חס ושלום, מן הגאולה, כי אם 'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו' מאת האנשים הרשעים האלה, כי בוודאי שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו, יען 'כי ה' א-להיך הוא ההולך עמך', וכשם שיגאל שכינת עוזנו, כן יגאל אותנו, ועל כן 'לא ירפך ולא יעזבך', במהרה ובזמן קרוב, אמן.

'והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים ... ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל, והאישה טובת שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים' - טרם כל, אמר הכתוב העושר על נבל כמו שאמר הכתוב: 'והאיש גדול מאוד' - ופירש רש"י זיכרונו לברכה: עשיר. וגם סיפר הכתוב עשירות, כמו מה שכתוב ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים, וכאן דקדק הכתוב לומר: 'ושם האיש נבל' - שמצד עצמו לא זכה לכל העושר הזה רק בשביל אשתו. וזהו שאמר הפסוק: 'ושם אשתו אביגיל' - שלא זכה לעושר הזה אלא מצד אשתו. ... והנה בעיקר נשים צדקניות ונשים שאננות שעל ידם יזכה אדם לעושר וכבוד.