מקצת שבחו

יסוד עולם ועמוד חזק הוא לקיומו - דבר גמילות חסדים, אשר בו נברא ועליו הוא עומד, ואין לך בריה שאינה צריכה לו, כדרשת חכמינו זכרונם לברכה בפרק לולב וערבה: 'שנו חכמים בג' דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו - גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו, צדקה לעניים - גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, צדקה לחיים - גמילות חסדים בין לחיים בין למתים' ... אשרי איש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה, שאין לך מידה טובה, כלכת אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא הטוב והמטיב לכל. ... ולשון וגמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מהמצוות, האחד שיעזור אדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבוים, והשני שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים, ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה.

ולמה לא תהיה חברה קדושה מתלמידי חכמים ומהשרידים אשר ה' קורא נקיי הדעת, לעזור לפדיון נפש אחיהם אשר הוציאם הקדוש ברוך הוא מעבדות לחירות ומיגון לשמחה, ויהיה להם עיקרים כתובים בספר אחד מיסוד האמונה הנאמנה, ומכללי הדינים והפרטים שכל אדם צריך להם, לחנכם וללמדם איש איש כפי כוחו, יום ליום, עד שיעמידוהו על עיקרי הדברים. גם נשי בני ה' זוכים במצווה זו, ילמדו לנשים את כל הראוי להם. ושוב כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם להוסיף במלאכת הקודש, ולהיכנס לפני ולפנים ביראת ובאהבת ה', ישאל ויקרא וישנה בתורתו מחכימת פתי, וילך אל חכמים ויחכם.

עיקר הלימוד הישר בתורה והיקר בעיניהם הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כמו שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להתחנן לפניו בכל יום ויום בתפילתנו: 'ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה'. ....
לא נקרא התלמוד גדול אלא לפי 'שמביא לידי מעשה', לפי שאין עם הארץ חסיד כמו שאמרו זכרונם לברכה. וכמה פעמים הזהירה התורה הקדושה על עיקר הגדול הזה - 'תשמרון לעשות', 'ושמרתם ועשיתם', והרבה כיוצא בהם, 'שמירה זו משנה, ועשיתם - כמשמעו' ... והעניין בעצמו פשוט ומקובל בישראל, וזה שכתב הרב שלמה בן נחמן, זכרונו לברכה, באגרת המוסר ששלח לבנו: 'והווי זהיר מאוד בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר, חפש באשר למדת, אם יש בו דבר שתוכל לקיימו'.

ואהבת לרעך כמוך אני ה' - ועליו אמר רבי עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה'. ומה זה אהבה ואחווה שביניכם, ואנו רואים מסה ומריבה? זה מביא את האור, וזה מביא את העצים ובא אחר וליבה, ואפילו גדול שבא לכבות אין שומעים לו, ואיה אפוא שומר הכלל הגדול הזה?! ראינו אותם והם מועטים, כי רובם קופצים להאחיז את האור במדורת המחלוקת, להגדילה ולהעבירה לזמן רחוק.
אנחנו בגלותנו 'ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון' חרבה ושוממה, על השנאה ועל הנטירה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וביזו תשובתה ורפואתה, ואין לך דבר המעכב את הגאולה כחסרון השלום ומיעוט האחווה. ועתה יראה הנוקם והנוטר, והמשים דמי מלחמה, בין איש ובין אחיו, ובין קהל לקהל, מה יהיה משפטו ומעשהו, והרי הוא מעכב את תשועת ה' ועזוזו, ונפלאותיו אשר יעשה.

מכלל דרכי שלום ועיקר גדול בו, הוא להיות תמיד נגד עינינו, מה שציוונו חכמינו זכרונם לברכה: 'והווי דן את כל האדם לכף זכות', כי הזהיר בדבר הזה ייתן מקום לנוח רתיחת החימה הגוברת על האדם, בראותו או בשמעו דברים, אשר לכאורה מביאים את האדם לדון את חברו לכף חובה. ואין המידה כך, וראוי להתרחק מזה, אלא ישמע בראשונה טעם הדבר, ומעשה שהיה איך היה, ואז אם הוא מכוער או שהיה קרוב לוודאי לו כיעורו מתחילה, יעשה דין לכבוד שמיים ולא יתמהמה ...
ילמוד כל אדם שלא יהיה נבהל להשיב על כל דבר, אפילו נראה לכאורה זר ורחוק, בטרם ישמע טעמו, כי אולי דברים יש בגו, ומתוך כך יינצל מעוון החושד בכשרים, ויקיים בו 'אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך'. שאם רבי בבא בן בוטא, הנזכר לעיל, כששברה על ראשו האישה ההיא שני הנרות, לא היה מחזיק במידה זו ומשתמש בה, לשאול לה מדוע עשית ככה, לפחות היה מנדה אותה, ושוב היה מתחרט לשעתו, ונמצא למפרע מלבין פניה ופניו ברבים. ואין לך דבר המסלק דברי ריבות ומחלוקות מישראל, וגורם לידי שלום רב - כזה, ולנוהג בו הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, שישראל בחזקת כשרים הם. ואם בחטאתנו הרבים יתברר הדבר רע כמו שהוא נראה לעיניים, אין עליו חטא במה שלא חשדו, אדרבא צדקה תיחשב לו, ורוח המקום נוחה הימנו, ועליו נאמר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'נושא עוון ועובר על פשע - למי נושא עוון, למי שעובר על פשע'.