מקצת שבחו
חכם יעקב חדאד נולד לאימו מרת מזלה ולאביו חכם רחמים חדאד בשנת תרל"ב (1872) בג'רבה.
ראשית תורתו למד מפי חכם יוסף ברבי בדייני העיר ג'רבה. אחר העמיק בחוכמת הקבלה, והיה מתכתב עם חכם עובדיה הדאיה, מישיבת המקובלים 'עוז והדר' בישיבת 'פורת יוסף' בירושלים. אביו, חכם רחמים חדאד, אסף פרוטה לפרוטה בקופסא מיוחדת בכדי לזכות לעלות לארץ ישראל, ולימים זכה ועלה.
נשא לאישה את מרת שרה, שנפטרה בשנת תר"פ (1920), ובזיווג שני נשא לאישה את מרת יסמינה.
הקים בית דפוס בשותפות עם חכם דוד עידאן בחומת א-סוק, המרכז המסחרי של העיר ג'רבה, בו נדפסו רבים מספריהם של חכמי הדור מצפון אפריקה. לימים עבר בית הדפוס לבעלותו הבלעדית.
חכם יעקב חדאד עסק בתורה יומם וליל, ונמנע מעיסוק במסחר. היה ענוותן, והעלים שמו מן הספרים שחיבר. זכה לבנים יראי שמים, והניח אחריו את בנו חכם ישועה חדאד, שימלא מקומו בחוכמת התורה והקבלה.
חכם יעקב חדאד נפטר ביום ט"ז סיון תש"ט (1949).
חיבוריו שנדפסו הם 'גואלי חי' - פירושים על דרך הקבלה להגדה של פסח יצא לאור בשנת תרפ"ה (1925), 'ויצב יעקב' ו'אחיעזר' יצא לאור בשנת תרצ"ו (1936), וספר 'מהללאל' - על תהילים יצא לאור בשנת תשי"א (1951). חיבוריו 'ויחי יעקב' - על התנ"ך, 'וישכם יעקב' – על התפילה, וספר 'חלוקא דרבנן ולבושים והדרנים על המסכתות', וספר 'אחי טוב' - נותרו בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כעץ שתול סגולת עץ החיים, שאפילו גזירת ה' מבטלה.
'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ואז יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים' - בסגולת עץ החיים, 'אשר פריו יתן בעתו' - שיהיה הוא תכלית הבריאה ותילווה אליו ההשגחה הניסית הא-לוהית, ויהיה מעון לשכינת ה' עליו, ויבקשו התורה מפיהו, 'ועלהו לא יבול' - ויגזור אומר ויקם לו, 'וכל אשר יעשה יצליח' - הוא יגזור גזירה וה' יקיימה, ה' יגזור גזירה והוא מבטלה.
מהללאל, דף ג' ע"ב, דפוס חדאד, ג'רבה, תשי"א (1951)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לכבות אש המחלוקת המתחילה להתלהב בשתיקה.
אחווה היא יסוד וקיום ועמדת אומתנו עד עתה. הוא השלום אשר אנחנו תמיד מתפללים ושואלים מאתו יתברך כמה פעמים ביום: 'שים שלום', 'עושה שלום', 'יהא שלמא רבא', שהוא רפואה לגופנו ולנשמתנו. כי מי הביאנו עד הלום בגלות המר והנמהר הזה, היא השנאה והמחלוקת, שחרבה את עירינו ושממה את מקדשינו, ולזאת עלינו לשים עין חודרת, שלא להרבות השנאה והמחלוקת, וכבוא אליו אש הנעורת והתחילה להתלהב, עליו לכבותה בשתיקה, ויעשה עצמו כאיש אשר לא שומע, וכאילם לא יפתח פיו, ולקיים מצוות עשה 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'.
אחיעזר, מפי נכדו חכם חי חדאד, דף כ"ד ע"א, דפוס חדאד, ג'רבה, תרצ"ו (1936).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כעץ שתול סגולת עץ החיים, שאפילו גזירת ה' מבטלה.
'דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו' - יש כמה מצוות, ישראל עושים, שסגולתן, שמהפכים מידת הדין למידת הרחמים עמו: מצוות מזיגה, עקידה, שינה י"ח ברכות, כיבוד אב ואם. וזהו: 'דור לדור ישבח מעשיך' - לשון הכנעה כמו 'משבח לשון ימים', 'בשוא גליו אתה תשבחם' - שהם לשון השפלה, הכנעה. ירצה, שיהיו הדורות מוכנעים זה לזה, שהדור שלפניו, שהוא גדול ממנו ... ע"י גם כן קיום המצוות הנזכרים, שהם ראשי תיבות 'מעשיך', על ידי זה 'וגבורותיך', שהם הדינים והגבורות הקשים 'יגידו' - יכרתו ... שמבטלים הגזירות והדינים ונהפכים למידת החסד והרחמים.
מהללאל, דף רצ"ה ע"ב, דפוס חדאד, ג'רבה, תשי"א (1951)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבת הגדול, נמחל עוונם בשירת זה השבת, קודם הפסח.
נודע בסגולת שמירת שבת, אמרו: 'כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו, שכתוב: 'שומר שבת מחללו' - קוראים בו: מחול לו'. וגם כן בזה איפה, מה שציווה אותם בלקיחת שה בעשור לחודש, ביום השבת שלפני הפסח, באותה שנה חל להיות בשבת, כן צריך להיות, לבטל עבודת אלוהיהם, ובסגולת שמירת השבת, ימחול להם עוון עבודה זרה, שעבדו במצרים, ולזה קוראים אותו שבת הגדול, במה שנתבטלה עבודה זרה שלהם, ובזכות שמירת השבת, נמחל להם העוון. ובזה יובן בצדק, שלא קבעו בי' החודש אפילו כשחל בחול, יען הוא שהעיקר הוא מחילת העוון, ולא אפילו כי אם בשמירת שבת, ולזה דווקא, צריך להיות בשבת שקודם הפסח, במה שיהיה, והנס הוא במקומו מונח במה שאומרים, וזה גודלו בגודל הנס, וגם בגודל סגולתו במחילת עוונותיהם.
גואלי חי, דף ח ע"ב, ג'רבה, דפוס דוד עידאן ויעקב חדאד, תרפ"ה (1925)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לספר ביציאת מצרים, לאמת הגאולה בלבנו, גאולת עולם.
'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות' -
בא רבי אלעזר בן עזריה ואמר: זה לך האות, שהעיקר הלמוד בזה הלילה הוא עבור אמיתת הגאולה העתידה. יען באמת התפלא, הרי כבן שבעים שנה ולא זכיתי לנצח המתנגדים, שתאמר יציאת מצרים בלילות. מה מצווה זו? ומה טעם בלילות דווקא? ומה חשובה מהימים?
אמנם, הוא הדבר אשר דברנו ונאה ויאה מה שדרש בן זומא: 'ימי חייך - הימים' - דהיינו ימי המשיח, 'כל ימי חייך - הלילות' - דהיינו הגלות. כמו שכתוב בברכות: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח?! - והלא כבר נאמר וכו', ואמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, שתהא שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו'. שהיא הייתה לה אבן לפינה, ואבן למוסדות לגאולה. ומצד זה חייבים לספר בספור ביציאת מצרים בזה הגלות, לאמת האמונה בלבנו לגאלנו גאולת עולם שהוא כימים. ואמרו לו חכמים שהיו מסובים אצלו בבני ברק, שאתה דורש בכינוי כבן זומא, ולומר הלילות כינוי לגלות, והימים כינוי לימי המשיח, נאה לדרוש בפרוש: 'ימי חייך - העולם הזה', הנוכחית שהוא הגלות, 'כל ימי חייך - להביא לימות המשיח'. השתמש במילה 'להביא' דווקא, שיציאת מצרים היא המביאה, ויהיה סיפורו עיקרי ויציאת מצרים טפל לו.
גואלי חי, דף מ, ג'רבה, דפוס דוד עידאן ויעקב חדאד, תרפ"ה (1925)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לערוך שולחן לעניים, שיהיו תמיד על שולחנו.
'שולחן עורך' - הכוונה היא לערוך שולחן לעניים, שיהיו תמיד על שולחנו, ולתן להם צדקה כפי מיסת ידו, אשר ברכו ה', וכל שכן לעמלי תורה, שהיא הצדקה היותר מעולה, ובזה יעלו ניצוצות הקדושות אשר פיזר, ויחזרו לשורשם ומקומם. וכמו שפירש הרב 'ציפורן שמיר' סימן הנזכר אות כ"ז.
גואלי חי, דף כ"ו, ג'רבה, דפוס דוד עידאן ויעקב חדאד, תרפ"ה (1925)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שירדו למצרים על דעת שיהיו מוכנים לקבלת התורה.
'נתן לנו את התורה' - חרותה על הלוחות, המעדיף בטוב סגולתו, חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות, בני חורין, מושכלים בשכל עליון. ועל דעת כן ירדו למצרים, ובזה ההזדככות היו מוכנים ומזומנים בעבודתו יתברך בקבלת התורה, וזכו להיות 'בעלה דמטרוניתא', לשאוב מבאר העליון על ידי לוחות העדות, לוחות הברית.
גואלי חי, דף פ, ג'רבה, דפוס דוד עידאן ויעקב חדאד, תרפ"ה (1925)